top of page

הבלוג (במיל.) שלי

לפניכם כל הרשימות מהבלוג הישן שלי, שהיה פעיל בין השנים 2010 ו-2013, ועכשיו כבר לא (העצלנות ניצחה). היו בו שלושים ומשהו רשימות, תהליכי כתיבה והפקה של שני ספרים ואינסוף הגיגים, תובנות וגם קצת... חפירות. נחמד להיזכר.

 

200,000 ילדים לא טועים

10.6.13

 

כל אחד צריך קצת נחת מהדרקון שלו.

גם הדרקון שלי עושה לי נחת. השבוע פורסמו בכלי התקשורת תוצאות מצעד הספרים הארצי של בתי הספר. 200,000 תלמידים בכל הגילאים בוחרים את הספרים האהובים עליהם מתוך רשימה שמתעדכנת מדי שנה. ותנחשו מה? ספרי הראשון, "האוצר של צ'מבלו, מצא את דרכו למקום השני בין הספרים שדורגו ע"י גילאי כיתות א-ג. ומאחר והספר שזכה במקום הראשון הוא ספר מתורגם, זה אומר שצ'מבלו הוא הספר המקורי האהוב ביותר על ילדי ישראל בגילאים האלה. וואו! מה עוד אני צריך לבקש מדרקון?

 

ללטף דרקון

17.6.12

 

לפני שנה בדיוק, בשבוע הספר בכיכר רבין, ישבתי עם יפתח דקל, מנכ"ל הוצאת כתר, וצביקה מאיר, עורך כתר לשעבר והיום מנהל התוכן של מיזם "עברית" (ספרים אלקטרונים) והעליתי בפניהם את רצוני העז להפוך את ספרי הראשון "האוצר של צ'מבלו" לאפליקציה, או לספר אלקטרוני - תקראו לזה איך שאתם רוצים. הרעיון קרם עור וגידים, התגלגל חודשים במסדרונות כתר ו"עברית" ובימים אלה עושה האפליקציה את צעדיה הראשונים בפסגת החנות הוירטואלית. האנימטורים של "עברית" עשו עבודה מדהימה והפיחו רוח חיים חדשה בדרקון החביב ובאביר הנס העשוי ללא חת. מסך המגע של הסמרטפון או של הטאבלט מאפשר לקורא הצעיר ללטף את צ'מבלו ולצפות לתגובה הולמת: הוא יורק אש, מפהק, סורג ומכין חביתה. תחשבו רק מה זה עושה לאגו של הסופר, לראות את גיבור סיפורו מככב בפסגת האפסטור, בחברת גיבורי תרבות כמו "איה פלוטו", "סיר הסירים" ו"אבא עושה בושות" - חבורת חלוצי האפליקציות של ספרי הילדים. ולמי שטוען: "ספר  ילדים זה ספר ילדים, ושום אפליקציה לא יכולה להתחרות בדפים מודפסים שאפשר לדפדף בהם" אני אומר: "תורידו את האפליקציה ותראו בעצמכם!"

 

 

בא מאהבה - על מפגשי הסופר שלי

20.2.12

 

לא מזמן קיימתי מפגש סופר בבית הספר אבן חן בשהם. בת דודתי נורית, שהיא רכזת סל תרבות בבית הספר, הזמינה אותי למפגש עם הילדים בכיתות א ו-ב, שכמותו אני מקיים כמה עשרות בשנה, בכל רחבי הארץ. לא הייתי מציין את המפגש הזה אלמלא היתה לו חשיבות די היסטורית מבחינתי, ואפילו טרחתי לציין זאת בפני הילדים בתחילת המפגש. בית הספר אבן חן בשהם היה המקום הראשון שבו הופעתי אי פעם בפני ילדים (או מבוגרים) כסופר ילדים. סוג של סגירת מעגל. זה היה לפני 6 או 7 שנים, ואני אז סופר ילדים בראשית דרכו ובאמתחתי ספר אחד (האוצר של צ'מבלו) או שניים (סיפורי חיזרים). נורית, שכבר אז לימדה שם, הזמינה אותי לאירוע של הורים וילדים אחר הצהרים. בבית הספר למדו גם ילדיה וגם ילדיו של אחיה, בן דודי וחברי הטוב יובל. זאת נראתה לי הזדמנות נחמדה להיחשף לעולם במגרש ביתי וידידותי. אבל על מה לעזאזל אני הולך לדבר? ואיך אני אעמוד מול קהל? לא עשיתי את זה אף פעם. יתר על כן, אורות הזרקורים ואני אף פעם לא הלכו טוב יחד ותמיד סבלתי מפחד במה ברמה כזאת או אחרת. בבית הספר ישבתי תמיד בשורות האחרונות, שלא אצטרך חס ושלום לענות על שאלות מול כל הכיתה. במסיבות קריוקי מצאו אותי בעיקר מתחת לשולחן או מאחורי הוילון, שלא אקלע בטעות לסביבת מיקרופון פעיל. אז מה לי ולהרצאה מול קהל, שבא לפגוש סופר שמן הסתם הוא אישיות כריזמטית ורהוטה מעין כמותה? היו אי אילו לבטים, אבל הם לא נמשכו זמן רב. בעידודה של מיכל זוגתי, החלטתי שאם כבר אני סופר, אז נא להתנהג בהתאם, ויהיה מה שיהיה. את החשיפה שלי אני צריך לקבל וזאת הזדמנות טובה לעשות את זה. הגעתי לשם אחוז פיק ברכיים. הכיתות כבר היו מלאות בהורים ובילדים בגילאים שונים. לא זוכר אם הכנתי טקסט כלשהו, או שסמכתי על כושר האילתור המוגבל שלי, אבל איך שהתחלתי לדבר, העסק זרם ופתאום הרגשתי טוב. כל העיניים היו מופנות אלי בחיבה, בלי שמץ של עוינות או ביקורת. דיברתי בעיקר על עצמי ועל תהליך היצירה שלי והעסק פשוט זרם. הקהל שיתף פעולה, שאל שאלות והתעניין ונתן לי בהחלט הרגשה שאני מסוגל לפתוח את הפה מול קבוצה של אנשים מבלי להירגם במבול אבנים. יצאתי אל הערב השוהמי בתחושה קלה של אופוריה ובהבנה שזה משהו שאני יכול ורוצה לעשות כדי לקדם את ספרי ואת עצמי כסופר.

וכך התחלתי לעבור בין בתי ספר ולדבר. אני לא זוכר אפילו איך הגיעו אלי, ברוב המקרים לדעתי היו אלה הורים שהתכתבו אתי והזמינו אותי לכיתה של ילדם, שזו חויה מרגשת בפני עצמה. עם הזמן התחלתי לבנות לי תסריט ושכללתי את המסרים שרציתי להעביר. התגובות היו נפלאות ומחממות לב. במשך שנה או שנתיים אפילו לא גביתי תשלום על המפגשים האלה. היה לי חשוב להגיע לכמה שיותר מקומות ולפגוש כמה שיותר ילדים, הרבה יותר מכסף. כמובן שכשהמפגשים צברו תאוצה, חלחלה בתוכי ההרגשה שזה משהו שאני יכול לעשות לפרנסתי. הרצון להגיע לכמה שיותר קהלים הביא אותי גם למקומות בלתי צפויים לחלוטין, וכך מצאתי את עצמי יום אחד בתוככי האגף השמור ביותר בכלא רמלה, יושב מול עבריינים כבדים ביותר עם נשותיהם וילדיהם החמודים, ומספר להם על טפירים. המחשבה מה עשו כדי להגיע למקום הזה לא עזבה את ראשי כל המפגש, מה שלא ניכר כלל וכלל בהתנהגותם - הם היו מקסימים, ישבו בשקט והקשיבו ואפילו שאלו שאלות בעניין רב. אם אני אגיע לגור שם יום אחד, יש לי סיכוי להשתלב לא רע...

אחרי בערך שנתיים של הרצה ושיפור היכולות החלטתי שזה הזמן לעשות לביתי ולהפוך את מפגשי הסופר לפרנסה. וכך נרשמתי לסל תרבות ארצי, שעובד עם אלפי בתי ספר ברחבי הארץ. מה שזה אומר בעצם הוא שאני מופיע בספר עב כרס עם מאות אמנים ומופעים, שמופץ ברשויות מקומיות ובבתי ספר, וההתנהלות הכספית היא מול הגורמים של סל תרבות. וזהו. את כל השאר אני צריך לעשות בעצמי. וזה אומר שיווק, שיווק, שיווק ושיווק.כלומר המון מיילים, שיחות ממתינות ומזכירות חסרות סבלנות. אבל גם תוצאות. עם הזמן התגלגלתי יותר ויותר בדרכים, מגן-חובה לבית ספר, מאשקלון ועד חיפה, כשבידי מזוודה על גלגלים וכן ציור מתקפל. לפעמים אני מגיע למפגש אחד, לפעמים לשניים ולפעמים אפילו לשלושה ברצף, כשכל אחד מהם יכול להיות מול קרוב ל-100 ילדים. עם הזמן המפגש הלך והשתפר והאמצעים השתכללו. היום אני מביא מחשב נייד שמתחבר למקרן ברקו ורמקולים ומקרין לילדים מצגת אור קולית של תמונות וסרטונים, כדי ללוות את דברי באופן הכי ויזואלי שאפשר. כמובן שאני גם מצייר להם את פומי הטפיר על לוח מחיק.

את כמויות האהבה שמורעפות עלי לא ניתן לתאר. קשה להיות בר מזל יותר ממישהו שהולך לעבודה ומקבל כל כך הרבה אהבה ולרוב גם הערצה. כאלה אנחנו, האמנים, זה הלחם והחמאה שלנו. נכון שלא קל לחזור על אותו הסיפור ועל אותן מילים מאות פעמים. לפעמים, בעיקר במפגש השלישי באותו יום, כשהילדים כבר מותשים מיום לימודים ארוך, ואני כבר בקושי זוכר איך קוראים לי, אני מתחיל לפנטז על הסבה מקצועית לנהג מלגזה למשל. אבל לפני כל מפגש אני מנסה להתנער מההרהורים האלה ולהופיע בפני הילדים כאילו זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה. המבטים בעיניהם, הצחוק, השאלות המקסימות בסיום, החיבוק מילד אחד או שניים לאחר כל מפגש כמעט, כל אלה משכנעים אותי כל פעם מחדש לוותר לעת עתה על חלום המלגזה ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה, והכי טוב שאני יכול.

 

שנת הדרקון שלי

22.1.12

 

לאלה מכם שנוהגים לברך "שנה טובה" רק בראש השנה שלנו, או מקסימום בסילווסטר, יש היום הזדמנות לעשות זאת שוב - רובכם בודאי לא יודעים, אבל היום הוא ראש השנה הסיני ולמעלה משביעית מאוכלוסיית העולם דנה היום בשאלה "איפה אתם בחג?" ומה אורך הפקקים בדרך לארוחה אצל הדודה לינג (עוד פעם חריימה בסגנון סצ'ואן?). מי שכבר מכיר אותי אישית או שטרח לקרוא את הפוסטים הקודמים שלי, יודע שהקשר שלי לסין הוא ארוך בשנים: מיכל, זוגתי שתחיה ב-20 השנים האחרונות, למדה בבייג'ינג והיא דוברת סינית שוטפת וכיום היא מנהלת חברה משגשגת לתרגום בשם "ליצ'י תרגומים". כך שעולם המושגים הסיני מהוה חלק מחיי כבר כמה שנים טובות, ובמיוחד כאשר מדובר בראש השנה הסיני. וזה לא אומר שמדי שנה אנחנו מזמינים טיסה לבייג'ינג עם חדר שצופה לזיקוקים בכיכר טיאננמן, מי שמבין משהו יודע שבתקופת החגים ממש לא מומלץ להיות בסביבה. אבל מזה 13 שנה אנחנו מפיקים כרטיסי ברכה לראש השנה הסיני, שאותם אני מעצב (בוגר בצלאל, לא לשכוח) ומיכל ואנשי המכירות שלה מוכרים לחברות שיש להן יד ורגל בסין ורוצים לשמור על יחסי חברות טובים עם אנשי הקשר שלהם. וזה נכון גם ליפן, קוריאה, טאיוואן ועוד.

מי שמבין קצת בסין יודע שלכל שנה ב-12 השנים שבלוח השנה הסיני יש חיה מסוימת שמסמלת את אותה שנה וקובעת פחות או יותר את מהלך חייו ואופיו של מי שנולד באותה שנה. אתה יכול להיות ארנב, קוף, נחש, שור, חזיר או סוס, אבל אם נולדת השנה או לפני 12, 24, 36, 48 וכך הלאה שנים, התמזל מזלך להיות דרקון! השנה, כמו בשנת 2000, היא שנת הדרקון וגם השנה, כמו בשנים שלפניה הייתי צריך להתמודד עם דמותה של החיה בעיצוב כרטיסי הברכה שאנחנו מפיקים. הרעיון הוא תמיד למצוא איזשהו קשר בין אופיה של החיה הספציפית ומה שהיא מייצגת לחיבור שבין עולם העסקים הישראלי לעולם העסקים הסיני או האסיאתי.

אז מה עושים השנה?

"היי שכחת אותי, טמבל?" שמעתי קול מוכר ממעמקי ראשי הקודח, "כמה דרקונים אתה כבר מכיר?".

"לא קיבלת מספיק פרסום בחיים?" התרסתי. תמיד הוא היה חולה אגו, צ'מבלו.

הדרקון הזה, גיבור ספרי הראשון מלפני 10 שנים, לא מחמיץ הזדמנות ליחסי ציבור טובים, ובמיוחד עכשיו, כשהוא מופיע כפסל ענק בשלל צבעי הפסיפס (אותו יצרה האמנית נוגה ספקטור) בגינת סיפור בחולון, הוא לא מוותר על שום דרך לחשוף את עצמו לעולם הרחב. אז חשבתי לעצמי, למה לא בעצם? הפסל של צ'מבלו הוא פיסת אמנות ישראלית מקסימה והפסיפס מסמל ערב רב של צבעים וגוונים שונים זה מזה, כמו התרבויות השונות שמרכיבות את עולמנו בצורה כל כך יפה. למה שלא ייצג אותנו מול הסינים? תראו, גם לנו יש דרקון משלנו!

 

וכך מוצא את עצמו צ'מבלו בימים אלה עושה את דרכו לסין בעשרות מעטפות מבויילות ומתערבב בשלל הדרקונים שעוברים מיד ליד בכל בית בסין.

אבל אם חשבתם שבכך די לו, הרי אינכם דבר זולת טועים. הרי שנת הדרקון היא השנה שלו, ומי כמו צ'מבלו יודע לנצל את העובדות האלה לטובתו האישית. צ'מבלו, להבדיל מרוב הדרקונים, הוא חובב טכנולוגיה וגאג'טים מושבע. וכך לאחר הפצרותיו המרובות והדי מעיקות, אני חייב לציין, חתמתי עם כתר הסכם להפיכת "האוצר של צ'מבלו" לאפליקציה של ספר אלקטרוני לאייפון ולאייפד. את האפליקציה יוצרת חברת "עברית" שהפכה כבר כמה ספרי ילדים מוכרים (סיר הסירים, איה אאוץ' ואווה, תזמורת מפלצות הקצב ועכשיו גם שירי ביאליק) לאפליקציות מקסימות במיוחד עם אנימציות מהממות וטאץ' אישי. בימים אלה ממש החבר'ה שם עובדים על תסריט, שכן לא מדובר רק על הפיכת הספר לדיגיטלי, אלא להרבה מעבר לזה, ואני כבר מת לראות מה הם הולכים לעשות עם זה.

אז לצ'מבלו ולי בהחלט צפויה שנת דרקון מעניינת. מקווה מאד שגם לכם.

ואגב, אל תנסו גפילטע-פיש בסגנון סצ'ואן - זה חריף אש, דרקונים מתים על זה...

 

למקרה ששאלתם לאן נעלמתי

31.10.11

 

הנוהל הוא כזה:

מדי שנה פחות או יותר, אי שם סביב תקופת החגים וקצת אחריהם, אני נעלם מהבלוג שלי לתקופה קצרה, ואז, רגע לפני שאתם פונים למשטרה, אני חוזר ובפי הודעה: "אני עובד בימים אלה על ספר חדש".

השנה הזאת לא שונה.

לא יודע אם זה נבדק אי פעם מחקרית, אבל יכול להיות שיש משהו באויר הנעים של הסתיו שגורם ליציאתן של המוזות ממאורותיהן האפלות והממוזגות בהן שהו בחודשי הקיץ הבלתי נסבלים. עובדה שבקיץ הרעיון היחיד לסיפור שאני יכול לחשוב עליו הוא "הייתי רוצה להיות דוב קוטב". כבר כתבתי לא פעם על הדרכים המוזרות שבהן נוהגים הרעיונות להתנחל במוחי ללא כל התראה וללא כל חוקיות והסבר מניח את הדעת. הם פשוט מגיעים , חלקם מגובשים יותר וחלקם פחות, ומצפים שאבחר בהם לספר הילדים הבא שלי. רבים מהם נדחים בשלב הראשון של האודישנים. כמו בתכנית ריאליטי רדודה - מי שלא מספיק מעניין או שלא עובר מסך - אין לו מקום על מקלדת המחשב שלי. חלק מהם עוברים לשלב הבא ומתגלגלים להם במוחי תקופה מסויימת, עד שאני מגלה שסיפור טוב לא יצא מהם, ואז שולח אותם חזרה למקום שממנו באו בלי מכתב התנצלות. זה מה יש, חביבי. תעבוד על עצמך עוד קצת ותבוא מוכן בפעם הבאה. ויש כמובן את אלה שמתקבלים על המקום ומתבשלים להם במוחי, עד שהם הופכים לסיפור שראוי להעלות על הוורד.

הרעיון לסיפור הנוכחי שייך לסוג השני, של אלה שאין להם ממש מה להציע, והם מוצאים את דרכם החוצה בשלב זה או אחר.

זה התחיל ממילה. מילה בודדה בת שלוש אותיות - שלא אגלה אותה פה כדי לא לחשוף בפניכם את תוכנו הסודי ביותר של הסיפור - שנחתה בראשי יום אחד ולא הרפתה. פשוט דרשה שאכתוב עליה סיפור לילדים. לומר את האמת, למרות שלא היה לה כמעט מה להציע, נדלקתי עליה מהרגע הראשון, אבל הפניתי אותה בנימוס להכין קפה בחדר ההמתנה עד שאתפנה מעיסוקיי המעטים ואוכל לחשוב מה בדיוק אני עושה איתה. באופן די מפתיע, שהפתיע אפילו אותי, החלטתי שאני כותב עליה סיפור ויהי מה, למרות שלא היה לי מושג מה זה הולך להיות.

עכשיו שתבינו, לסופר שכמוני, שאינו נמנה על יצרני רבי המכר ההיסטריים, יש יתרון מסוים - אף אחד לא יודע מתי יצא ספרו הבא, ואף אחד גם לא לוחץ עליו להוציא ספרים בזמן, שלא כמו בתקופה שעבדתי עבור לקוחות לחוצים והייתי חייב לספק את הסחורה בדד-ליין שנקבע מראש, ולרוב זה היה אתמול. אז פשוט נתתי לרעיון לחלחל לאט לאט ולהתגבש להתחלה של סיפור. רצה הגורל ובאותה עת התחולל לו אירוע אקטואלי די בולט שגם השפיע על הסיפור וזרק אותי לכיוון לא צפוי. אבל בניגוד לתהליך שעברתי בכל ספריי הקודמים בלי יוצא מן הכלל, הפעם התחלתי לכתוב את הסיפור לפני שידעתי איך הוא מתכוון להמשיך. אף פעם לא עשיתי את זה - תמיד היה לי בראש רעיון סגור מכל הכיוונים, כאשר הרשיתי לעצמי לשבת ליד המחשב ולכתוב אותו, ואז לרוב זה הסתיים תוך שעתיים-שלוש, לא כולל שינויים קלים ושיפצורים בטקסט.

הפעם, כמו סופר של רומנים רחבי יריעה, התחלתי לכתוב מבלי לדעת כלל לאן הסיפור יקח אותי ואם בכלל. זה לקח לי שלושה שבועות, שיא אישי מרשים. במהלכם כמעט והתייאשתי כמה פעמים וזרקתי את הרעיון לחפש לו סופר אחר, מה הוא רוצה ממני בכלל? אבל יום אחד הכל התחבר והסיום המיוחל, זה שהייתי בטוח שהוא לא קיים כלל, הגיע בדרך נס, והמלאכה הושלמה.

אתם חייבים לסלוח לי - אני לא אוהב לספר באמצע תהליך העבודה על מה הסיפור, אני רק יכול לגלות שמעורבת בו דמות חביבה מאחד מספריי הקודמים, ושקורה לה משהו די מוזר.

עכשיו אני עובד במרץ על האיורים ומקווה לסיים את הכל עד תחילת 2012. כמו בכל ספר שכתבתי ואיירתי עד היום, אני נדהם לראות כל פעם מחדש איך דברים מסויימים שאני בטוח שאין לי שום מושג איך לאייר אותם, קורמים להם עור וגידים באורח פלא לנגד עיני ההמומות. התקופה הזאת מבחינתי היא קצת כמו להשתתף ב"המרוץ למיליון": כל יום אני במקום אחר ואין לי מושג איפה אני הולך להיות מחר ואיך המקום הזה יראה. מהמיליון אני יכול לשכוח כבר מעכשיו....

אם אתם חושבים להפתיע אותי ולקפוץ לבקר בחודש חודשיים הקרובים סתם ככה באמצע .היום, קחו בחשבון שיש סיכוי שלא אתייחס אליכם. יש לי ספר על הראש!

 

כמה בקשות לשנה החדשה, אם לא קשה...

28.9.11

 

שהדירות ילא יהיו כל כך יקרות.

וגם הקוטג'ים.

ששעון החורף לא יתחיל באמצע הקיץ.

שנוכל לנסוע לטורקיה ולא ניאלץ להסתפק בקריביים.

שמי ששותה יקח מונית.

שראש הממשלה יהיה פחות זחוח.

ששר החוץ יהיה פחות ראש ממשלה.

שאחמדיניג'אד יהיה קצת יותר מגולח.

שנשמע פחות את המילים: "ונעבור למבזק מיוחד!"

שזהבי יהיה פחות עצבני.

שבחתונות ישימו קצת פחות דודו אהרון וקצת יותר ברי סחרוף.

שהקופאית בסופר תחייך קצת יותר.

שיהיו לנו לפחות 3 מדליות באולימפיאדה.

טוב, אז שתיים.

טוב, אז אחת אבל לפחות זהב.

גם ארד בסדר.

שמורים ורופאים לא יזדקקו לקורס להגנה עצמית.

שהמספר שאחרי ה"שוטף פלוס" לא יעבור את ה-100

שהג'י. פי. אס יגיד קצת יותר: "אין דיווחי תנועה."

שהשף אייל שני יבין סוף סוף שעגבניה זה כולה עגבניה.

שאריק איינשטיין יצא מהבית לקבל את פרס ישראל.

שהשכנה תדע כבר לנגן בקלרינט ולא תצטרך להתאמן.

שעיתונאים ישתמשו פחות במילה "תרחיש".

שיראיינו פחות עורכי דין בטלויזיה.

שיפסיקו לדווח לנו בפייסבוק על כל ביקור בשירותים. היה ענקקקקקק!!!

שבבית"ר ירושלים ישחק שחקן ערבי.

ויכניס שלושער בכל משחק.

שסופרים ירוויחו לא פחות מפועלי ניקיון.

שיונית לוי לא תהיה כזאת רצינית.

שנפגוש את המוסכניק ואת הרופא רק בשמחות.

שלא יהיו הרבה חתונות. הבנק לא מאשר לנו.

וגם לא הרבה לוויות. חבל על מי שמת.

שלא נדע עוד צער.

שהברכות לראש השנה יהיו קצת יותר מקוריות.

וקצת פחות ארוכות...

ושיחזור כבר הביתה, הילד של כולנו.

 

הגיגים של תחילת ספטמבר

1.9.11

 

ושוב, כמו בכל 1 בספטמבר ב-8:00 בבוקר נשמע קול רעם מתגלגל ברחבי ארצנו הקטנטונת. צונאמי? הוריקאן "איירין"? רעידת אדמה? לא ולא, זוהי אנחת הרווחה הבוקעת ממיליוני גרונות ניחרים של הורים על סף אובדן העשתונות. המשרדים מתרוקנים לפתע מאלפי העובדים הקטנים שמילאו בחריצות אין קץ דפי מדפסת יקרים בטושים מחיקים שלקחו מחדר ישיבות, הצבע חוזר ללחייהם של אלפי מצילים בחופי הים ובבריכות השחיה הציבוריות, פארקי המים והקניונים חוזרים לשיממונם (היחסי) ונדמה שרוח של שיגרה מבורכת ונורמלית חוזרת לנשב במקומותינו.

גם לאחד כמוני - שלא קם בבוקר, משליך את הילדים ליד שער בית הספר ושועט למשרד - יש בכך משום הקלה. אמנם מעכשיו אני צריך לקום כל בוקר ב-7, מצב שלא היה מוכר לי כלל בחודשיים האחרונים, אבל מרגע שאני חוזר הביתה ממלאכת ההסעה לבית הספר אני לא צריך להתמודד יותר עם הצורך הזה, שכל כך מעיק על המצפון, של לעשות משהו עם הילדים. אני חייב להודות שהצורך הזה הוא שלי ושלי בלבד והוא נובע מההכרה שכדי להיות אבא טוב צריך להיות לפחות מפיק בפועל של צוות הווי ובידור. והילדים? מבחינתם, רק שיעזבו אותם בשקט ויתנו להם לעשות את מה שהם עושים כל כך טוב ובמסירות אין קץ - לראות טלויזיה. נכון שמדי פעם בפעם הם קמים מרבצם לבסיבוב בקניון או ביקור אצל חברים, אבל רוב ימיהם בחופש הגדול עוברים להם בנחת מול מסך כלשהו.

ושוב אינני יכול לשאול את עצמי האם לא נכשלתי בכך בתפקידי כהורה. במיוחד אני, שמתיימר לגדל על ברכיו דור של ילדים שוחרי-ספר, לא מצליח לגרום לילדיו הוא לקחת את הדבר הזה, נטול-המסך, ליד ולהתחיל לקרוא. ולא שלא ניסיתי. אני הייתי זה שמקריא סיפורים בבית, ולא עבר ערב שלא הייתי מקריא להם סיפור לפני השינה, ובכשרון לא מבוטל. החיקוי של החזיר מ"דירה להשכיר" נחשב עד היום לאחת הקלאסיקות שלי. אני גם מנסה לתת דוגמה אישית, וכשאני קורא ספר אני מנסה לעשות את זה במקום בולט, שכולם יראו, ולפלוט מפעם לפעם קולות של הנאה. לא עוזר, הילדים מול בוב ספוג.

 

אבל זהו, עכשיו כשהסתיים לו סוף סוף החופש,  המצפון המעיק יכול לשוב ולהירגע ואני יכול לשוב ולהתבונן בסיפוק בשני ילדי כורעים תחת נטל הלימודים ומתזזים מחוג לחוג. שעות הצפיה בטלויזיה מצטמצמות פלאים לשעה-שעתיים ביום ואולי אפילו יש סיכוי לתפוס אחד מהם עם איזה ספר-שחייבים-לקרוא ביד. אולי אני פשוט צריך לשחרר ולהבין שזה דור שהמסך הוא חלק משמעותי מחייו. גם אני אוהב לבלות שעות מול המחשב או לשבת עם כל המשפחה מול הטלויזיה ולצחוק מהשטויות של חפר (שום קשר משפחתי) מ"רמזור" או מעוד הברקה של מרגול (למזלי גם היא לא קשורה אליי) ב"כוכב נולד".

ואולי כשמרבית הספרים יתחילו לעלות על האייפד או על מסך אחר (בקרוב אולי גם "האוצר של צ'מבלו", בלי נדר) אני אזכה לתפוס את תום או גאיה מדפדפים מרצונם החופשי, ללא כל איום או כפיה מבחוץ, באיזה ספר אלקטרוני. יש סיכוי לא רע שזה לא יקרה, אבל אני את שלי ניסיתי, ואני משאיר את העבודה למערכת החינוך, שעד היום לא גילתה יכולת להפוך את ילדיי לתולעי ספרים קטנות וסקרניות.

אז שתהיה לכולנו שנת לימודים מוצלחת ופוריה, בעיקר כזו שלא תשאיר יותר מדי זמן לבוב-ספוג להגיח ממחבואו בקרקעית הים.

 

 

איפה הילד?

31.7.11

 

לאחרונה נכנס בני בכורי תום בעול המצוות.

עמדתי לידו על במת בית הכנסת הפיצפון של המושב שבו אנו גרים וחזרתי כמו תוכי בטלית אחרי הרב על המילים: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה."

איזה "פטרנו" ואיזה נעלים - תום צפוי לבלות תחת המטריה של אבא ואמא עוד כמה שנים טובות, עד שיום אחד אולי יוכל להרשות לעצמו לשכור דירה צנועה בתל אביב, או לחילופין לעבור לאוהל בשדרות רוטשילד. "עונשו"? הגם שגידול ילדים הוא לא תמיד פיקניק בסחנה, עונש זו עדיין מילה קצת קשה לתאר את החוויה שהילד הזה מעביר אותי מהרגע שהגיח אל אויר העולם הלח במיוחד של יולי בתל אביב.

להזכירכם, מדובר בילד הראשון שלי, וילד ראשון הוא סוג של שפן נסיונות - אף אחד לא ממש עושה לך קורס הכנה לדבר הזה, וצריך להתמודד תוך כדי תנועה עם כל התפתחות צפויה ובלתי צפויה, תוך הפנמת העובדה שזה עניין בלתי-הפיך לחלוטין ולא מקבלים את הכסף חזרה. נכון שלפניו היה גושי - הכלב טוב הלב שבתוך מספר מועט של שנים הפך מכלבלב עליז ומלא בשמחת חיים לזקן נרגן וזעפן שרובץ בסלון ועושה קולות של שטיח (ועוד קולות שלא נרחיב עליהם את הדיבור). זו הכנה לא רעה להורות, אבל בינינו - מילד אנחנו מצפים לקצת יותר. ותום אכן סיפק את הסחורה: חיוכים שלא היו מביישים מועמד לנשיאות ארצות הברית במסע בחירות בניו המפשייר, "א-ב-א" כמילה ראשונה בהחלט (יששששששש!) והתאקלמות מופלאה בכל מוסד חינוכי מהיום הראשון באופן שעורר אצלנו שאלות קיומיות בדבר נחיצותנו כהורים.

וכמובן, איך לא? (בכל זאת מדובר פה בבלוג של סופר ילדים) החלק המרכזי במיוחד שתום לקח בפרוייקט הפיכתי ממעצב גרפי משועמם לאחד שכותב ספרים ומאייר אותם, ואפילו נהנה מזה. הוא הרי היה שם כשזה קרה - הרגע שבו נפלט השם צ'מבלו מבין שפתיי כאלטרנטיבה להקראת אחד מספרי הילדים שנטחנו עד דק מדי לילה ליד מיטתו של הרך בן ה-4: דירה להשכיר, אבא עושה בושות, אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו וחבריהם. לא יודע למה תום החליט באותו לילה שלא בא לו לשמוע את אחד מהסיפורים שהוא כל כך אהב לשמוע כל לילה עד שאביו טרוט-העיניים הכיר מתחילתם ועד סופם בעל פה, אבל ההחלטה הזאת - שהולידה את "האוצר של צ'מבלו" שהפך תוך מספר חודשים לספרי הבכור - היתה החלטה ששינתה את חייו של אביו, ועל כך אני מודה לו ומאחל לו שהגורל יזמן לו מקצוע קצת יותר מכניס וריווחי.

בתי הקטנה גאיה, בקרוב בת 9, כועסת עלי עד היום שאת הספרים "משעמם לי" ו"מתי מגיעים" כתבתי על תום ולא עליה. אני, כמובן, מכחיש את העניין בכל תוקף - העובדה שלילד בסיפור קוראים יותם היא מקרית לחלוטין (קריצת עין), אפשר היה לקרוא לו באותה מידה איתי, יואב או עומר. כמו כן, גם בעובדה שתום, כמו יותם בשני הספרים, נהג להשתמש (היום אולי קצת פחות, מאז המצאת האייפון וה"פרוט נינג'ה") בצמד הצירופים "משעמם לי" ו"מתי מגיעים?" אין בה כדי להעיד שמדובר דוקא בו - איזה ילד לא משתמש בהם? אפילו גאיה בעצמה חוטאת בכך לא מעט. אבל גם אני, עם כל רצוני לא ליצור אפליה בין שני ילדי, לא יכול להתכחש לכך שההשראה לסיפורים באה ישירות מעולמו הרוחני של תום, ואולי נסיעת הבר מצווה המשותפת שלי ושל תום ללונדון, לצפות במנצ'סטר יונייטד נגד צ'לסי, היתה סוג של פראפראזה למסעות שעוברים יותם ואביו יחד, כולל אליפות העולם הבינכוכבית בכדורגל חייזרים.

בקיצור, תום הגדול שלי, למרות שאני יודע שאתה לא קורא את זה - איזה נער מתבגר קורא את הבלוג הפתאטי של אביו? -  אני שמח שאתה מלווה אותי ב-13 השנים האחרונות ומלמד אותי המון דברים על עצמי ועל החיים בכלל. ורק שתדע: אולי אתה היית שמח להיפטר מעונשי, אבל מעונשך אין לי שום כוונה להיפטר בזמן הקרוב.

הרומן שלי עם סין

29.6.11

 

 

"דלת החפרפר נפתחה בחריקה והשלושה יצאו החוצה.

יותם לא היה בטוח איפה הוא נמצא, אבל בדבר אחד כן היה בטוח - תל אביב זה לא.

זו בכלל לא היתה עיר.

מסביב הזדקרו הרים גבוהים ומוזרים, והבתים היו שונים לגמרי מהבתים בישראל, הם היו עשויים אבן ועץ והיתה להם צורה מוכרת, כמו, נו, כמו בתים שראה בספרים על... סין!

הם היו בסין!"

(מתוך "מתי מגיעים?", ספרי החדש).

לא במקרה מסיימים יותם, אביו ופרופסור גרניט, גיבורי "מתי מגיעים?", את מסעם ההזוי ורצוף הכשלונות בכפר קטן בדרום סין. סופרים תמיד נשאלים אם יש בספריהם אלמנט אוטוביוגרפי שקשור איכשהו להיסטוריה הפרטית שלהם. אני לא יודע אם זה נכון בכל המקרים. "סיפורי חייזרים" למשל (בלעדי! סופר הילדים רוני חפר נחטף בילדותו על ידי חייזרים וגודל על ידי משפחה מאמצת על הכוכב טולו-טולו-גיק). במקרה הזה סין היא בהחלט חלק מההסטוריה הפרטית שלי.

לפני 20 שנה, בהיותי סטודנט בבצלאל, פגשתי בחורה צעירה וחמודה שלמדה לימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. ריתקה אותי במיוחד העובדה שמיכל, זה היה שמה, החליטה ללמוד דוקא את השפה הסינית. מדובר על התקופה שלפני חידוש היחסים עם סין, וכל מה שהיה קשור לארץ הרחוקה הזאת הצטייר אז כגחמה די אזוטרית. למרות המוזרות הקלה שבעובדה הזאת התחלנו לצאת כי היא באמת מצאה חן בעיני, אלא שמספר חודשים לאחר מכן היא הודיעה לי שהיא קיבלה מלגה עם סיום לימודיה באוניברסיטה לצאת לסין ללמוד סינית באוניברסיטת בייג'ינג לתקופה של שנת לימודים. זו לא היתה גזירה קלה - היחסים בינינו רק החלו להירקם וכבר היא נוטשת אותי, ועוד לטובת סינים! למזלי, גם אני סיימתי את הלימודים בסוף אותה שנה וכך גמלה ההחלטה בליבי: אני נוסע לשם ומצטרף אליה לתקופה כלשהי. אני חייב להודות שזה לא היה בתכנון שלי. אמנם בטיול שאחרי הצבא חרשתי "רק" את אירופה הקלאסית, אבל המזרח הרחוק לא היה באג'נדה שלי. רציתי להתחיל לעבוד במקצוע אותו רכשתי. אבל על בחורה כמו מיכל לא מוותרים בקלות והאפשרות להיות במקום שונה מכל מה שהכרתי דוקא קרצה לי. זורם שכזה...

זה השתלם בסופו של דבר - מיכל היום היא אשתי והנסיעה הזאת היתה אחת החוויות השונות והמרתקות שחוויתי בחיי.

סין לא דומה לשום דבר אחר.

אני חייב לציין שמדובר על תקופה שלפני 20 שנה, לפני השינוי הקפיטליסטי הגדול שהתחולל במדינת הענק הזאת. היום הערים הסיניות הם מעוזי ממון ועסקים עם גורדי שחקים נוצצים, מכוניות פאר וקניונים אינסופיים. אבל אז עמד בביג'ינג רק סניף אחד של מקדונלד'ס - הראשון בסין, שהיווה מוקד משיכה לתייר מערבי כמוני.

אופניים, אופניים, אופניים ו...אופניים

הפאב הגרמני, אולי היחיד בעיר, משך אליו עובדים זרים ממרכז העסקים והקונסוליות. מכוניות פרטיות כמעט ולא נראו ברחובות, אבל אופניים - בכמויות בלתי נתפסות.  מיכל ואני התגוררנו בחדר קטן במעונות של האוניברסיטה ובזמן שהיא למדה, אני שוטטתי ברחובות העצומים, הבנויים בסגנון קומוניסטי כבד ומדכא, מפלס את דרכי, ארוך-אף בודד בים של סינים.

כאשר מיכל יצאה לחופשת הסמסטר נסענו לטייל יחד בדרום סין. שם גילינו את המרחבים העצומים של סין האמיתית, הכפרית, שלדעתי גם היום - 20 שנה אחרי - לא השתנתה בהרבה. הגענו לכפרים נידחים שתושביהם העניקו לנו את התחושה שאנחנו האנשים הלבנים הראשונים שהם ראו בחייהם. בכל מקום שהלכנו  השתרך אחרינו שובל של ילדים, לוטשים עיניים בלתי מאמינות ביצורים המוזרים שפלשו פתאום לחייהם, אך כל זאת עם המון שמחה ובלי טיפת עוינות.

התמונות שצילמתי בכפרים האלה שימשו אותי 20 שנה אחרי כן בתחקיר הויזואלי שעשיתי ל"מתי מגיעים?". אני לא יודע איך הייתי מסתדר במקומות האלה לולא הצטרפה אליי מתורגמנית צמודה בדמות מיכל, הדוברת סינית שוטפת למדי. כדי שיותם, חולה הכדורגל המושבע, לא ייתקל בבעיה דומה, צירפתי לספר שיחון עברי-סיני לאוהד הכדורגל...

מאז אותה נסיעה שנמשכה כחצי שנה (כולל תאילנד ונפאל, איך לא?) הספקנו להיות בסין פעם נוספת, בטיול-שלפני-הילדים לפני 15 שנה. את השינויים כבר אפשר היה לראות בבירור: איזורי פאבים ומסעדות מערביות כיסו את פני העיר, דגמים חדשים של מרצדס וב.מ.וו כבר נראו ברחובות פה ושם והצלחתי אפילו להסתדר עם אנגלית בלבד בכמה מקומות מתויירים.

היום מיכל היא מנהלת חברה לתרגום (ליצ'י תרגומים) והקשר שלה עם סין הוא יומיומי. אבל את הכפר הקטן, ששלוותם של תושביו עורערה בפתאומיות על ידי ה"חייזרים" שנחתו עליהם מארץ הקודש, השארנו הרחק מאחור. הוא כנראה חיכה בסבלנות להזדמנות לחזור לחיי והפעם דווקא כסמל לכפר הגלובאלי הקטן שבו אנו חיים.

"השלושה התקדמו לעבר הקולות, ובמרחק כמה רחובות משם, בככר כפרית קטנה, ראו מכשיר טלויזיה ישן ומולו עשרות סינים נרגשים.

 

״כשהתקרבו מעט למסך, יכלו לראות מה ריגש כל כך את הסינים תושבי הכפר -

בטלויזיה שודר המשחק של קבוצתו האהובה של יותם! לפי ההתלהבות שבקולו של השדרן הסיני אפשר היה להבין שהמשחק עומד להתחיל.

"הגענו בזמן, אבא!"

אמר יותם בסיפוק והשתלב בין הצופים הסינים, שרובם ככולם עודדו את קבוצתו.

"בסוף הגענו בזמן."

 

הגעת ליעד

19.5.11

 

הסצינה שבסרטון לעיל היתה כנראה הסצינה הקלה ביותר לבימוי מאז הסצינה של סטלה המגמרת ב"אסקימו לימון". האמת שלא היינו צריכים לעשות כמעט כלום, מלבד לתת לגאיה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות בעצמה, ובכישרון לא מבוטל. והיא עושה את זה, תאמינו לי. שהרי, כל מי שהורה לילדים בגיל הניג'וס מכיר את זה כבר: נכנסים לאוטו, לטיול משפחתי לגליל, או סתם לקניות בסופר השכונתי, מדליקים את המנוע, מפעילים את המזגן, סופרים עד עשר וזה מגיע, בדיוק של שעון שוויצרי: השאלה הנצחית "מתי מגיעים?" פולחת ומנסרת את חלל האויר. וגם אחרי שהסברנו באריכות ש"רק עכשיו יצאנו, ויש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו ואיזה כיף ותראה איזה נוף מקסים וכמה פרחים בחוץ ותהנה מהדרך ו.. קצת שקט שיהיה פה קיבינימט! " לא עוזר שום דבר והשאלה חוזרת ונשאלת באינטרוולים של שתיים או שלוש דקות בערך, ובוריאציות שונות. מכירים, לא? אם לא, שלחו את ילדכם לסאמר-סקול לילדים מחוננים בפינלנד, או שתשלחו אותו לאבחון קליני - יש סיכוי שהוא אילם.

אז אחרי ההקדמה הארוכה והמיגעת הזאת שבטח גרמה לכם לשאול "מתי מגיעים... לעיקר?", אני רוצה לברך את עצמי לרגל צאת ספרי החדש "מתי מגיעים?"  ולקוות שיזכה להצלחה היחסית לה זכה אחיו הגדול "משעמם לי". זה לא ספר המשך ל"משעמם לי" למרות שמדובר באותו ילד ובאותו אבא ובסוג דומה של ניג'וס והרפתקאות שבאות בעיקבותיו. אפשר לקרוא אותו לפני "משעמם לי" או במנותק ממנו ולראות בו סיפור על התמודדות שונה עם צורך אנושי. אם ב"משעמם לי"זה היה הצורך לספק גירויים אינסופיים, כאן זה הצורך להגיע. להיות כבר שם, במקום אחר.

 

בסיפור שלפנינו, הילד יותם, שתקוע עם אביו בפקק של שבת אחר הצהרים בצפון, מת להגיע הביתה לצפות במשחק כדורגל אטרקטיבי. האבא, שאנחנו כבר מכירים אותו כרב-תושיה במיוחד עוד מ"משעמם לי" מוצא דרכים שונות ומשונות להביא אותו לשם בזמן, אך המשימה לא צולחת והם מוצאים את עצמם במקום הרחוק ביותר על פני כדור הארץ מביתו של יותם. האם הם נכשלו באמת? לא בטוח.

מאז שאנו ילדים דואגים להכניס לנו לראש שעל מנת להצליח בחיים ולהיות מאושר, צריך לסמן יעדים בחיים ולחתור אליהם בדבקות ובעקשנות, בלי לוותר, עד כדי הטחת הראש בקיר. קואצ'רים ויועצים אישיים ושיווקיים מסבירים לנו בעזרת מצגות פאור פוינט מתוחכמות שבלי מטרות ברורות שצריך לשאוף אליהן נלך לאיבוד בים החיים ונמצא עצמנו בסופו של דבר כאסקופה נרמסת תחת קלגסי ההמון (מה זה, לעזאזל?). ספרים כמו "אבא עשיר, אבא עני" או "הסוד", מסבירים לנו מה לעשות כדי להשיג את המטרה שלנו: ימבה כסף (ורק שוכחים להזכיר שהדרך הכי טובה להגיע לשם היא פשוט לכתוב ספר כזה). מה שחשוב היא המטרה, והדרך? נו, טוב, היא רק אמצעי לממש את המטרות והיעדים שהצבנו לנו, ואם לא היא, תהיה במקומה דרך אחרת.

אני חייב לומר שהגישה המסוקסת הזאת אף פעם לא עשתה עליי יותר מדי רושם. תמיד חשבתי שהדרך עצמה צופנת בחובה הפתעות שלא ציפינו להן שיכולות להסיט אותנו מהכיוון שהתווינו לנו למקומות הרבה יותר מעניינים, שאולי אפילו תפורים עלינו יותר מהמטרה המקורית שהצבנו לנו.

כשעזבתי את עולם הפרסום ופתחתי לי עוסק מורשה לעיצוב גרפי, היתה לי בראש תמונה כללית של מה אני רוצה שהעסק שלי יהיה וניגשתי לפתח אותו בהתאם. עשיתי לי לוגו וניירת, פתחתי אתר ורצתי לחפש לקוחות. זה לא כל כך הלך. השוק מוצף במעצבים גרפים ולא כבשתי אותו בסערה, וכך מצאתי את עצמי די מובטל ומשועמם במשך ימים רבים. וכך מתוך השיעמום, צץ לו ספרי הראשון "האוצר של צ'מבלו" ואחריו שני ספריי הבאים שיצאו לאור באותה תקופה צחיחה. מי יודע, אולי אם היתה לי הצלחה מסחררת כמעצב גרפי, מיד עם פתיחת העסק, יכול להיות שעכשיו הייתם קוראים בלוג אחר שכתבתי - על חשיבותם של פונטים מודגשים במיתוג החברה, למשל.

גם יותם ניסה להגיע ליעד כלשהו ולבסוף הדרך הובילה אותו למקום אחר, לא פחות מעניין וטוב. והוא אפילו ראה את משחק הכדורגל שרצה. ואיכשהו, מבלי שהתכוונתי, יצא תחת ידי ספר עם מסר פילוסופי. גילוי נאות - קודם כל אני חושב על סיפור עם עלילה מדליקה ודמיון פורה, ורק אחר כך אני מדביק לו מסרים ומשמעויות נסתרות, או שמישהו כבר עושה את זה בשבילי.

 

אז חברים, להסתער על היעד זה סבבה, ויש כאלה שסימנו מטרות, הגיעו אליהם והיום הם אנשים עשירים ומאושרים, אבל לא לשכוח להסתכל על הנוף בדרך, אולי תגלו שם כמה דברים לא פחות מעניינים.

ונעבור לפרסומות:

"מתי מגיעים?" ספרו החדש של רוני חפר - עכשיו בחנויות הקרובות למקום מגוריכם. תגיעו!

דפוס התנהגות

4.5.11

 

אתמול בשעה טובה זומנתי כלאחר כבוד לבית הדפוס של כתר כדי לפקח ולאשר את ההדפסה של ספר הילדים החדש שלי "מתי מגיעים?". היום הזה, יום ההדפסה, הוא תמיד יום סימבולי בעיני: הוא מסמל את הרגע שבו הספר הופך ממשהו ערטילאי - ערימה של רעיונות כתובים או מאוירים, או ערימה של פיקסלים ששורצים אי שם על ההארד דיסק שלי במחשב - למשהו אמיתי, שאפשר לגעת בו, למשש אותו, או במקרה של כמה ילדים שאני מכיר - לקמט, לקווצ'ץ' ולקרוע.

האירוע כשלעצמו הוא ארוך, מייגע ומאד מאד משמים. במקרה הטוב הוא מסתיים ביום עבודה אחד של כמה שעות ובמקרה הפחות טוב, כמו שקרה לי בכמה מספריי הקודמים, המכונה מתקלקלת או הנייר נדפק ואז צריך לעשות את הדרך לירושלים גם למחרת ואולי אפילו פעם נוספת. אתמול, למזלי, מישהו שמע את תפילותי וההדפסה עברה חלק, בלי תקלות כמעט. זכיתי להכיר שני פועלי דפוס חביבים ממוצא רוסי, יבגני ודוד, שהחליפו ביניהם משמרת באמצע ואפילו הספקתי לסיים ספר שכבר הרבה זמן שוכב אצלי על המדף. כל מה שעליי לעשות הוא לשבת ולחכות שיצא דף מהמכונה, להציץ בו, להגיד שהכל בסדר, או שצריך להוסיף טיפה צהוב, ולחזור לספר שאני קורא. מרתק, תודו. בינינו גם לידה יכולה להתמשך שעות על גבי שעות שלא קורה בהן כלום, לא? ואם שמעתם צליל של טרוניה בקולי, אז ממש לא! אם הייתי יכול להתפרנס מהג'וב הזה, הייתי קופץ על המציאה.

רק מה, כשטיילתי לי להנאתי, בין אישור לאישור, באולמות העצומים של בית הדפוס - הגדול ביותר בארץ להדפסת ספרים - שמעתי את שקשוק המכונות, הרחתי את ריח הצבע הנשטף בצינורות הארוכים וראיתי את הפועלים קשיי היום בסרבליהם הכחולים, לוגמים לאיטם קפה שחור מכוס פלסטיק, לא יכולתי שלא לחשוב שלפניי עולם שהולך ונעלם.

בחוזה שחתמתי עם כתר על "מתי מגיעים?" מופיע בפעם הראשונה סעיף שמדבר על מכירות של ספרים אלקטרוניים. זה נראה עדיין קצת רחוק, אני יודע, וקצת קשה לי לדמיין את הילד שוכב במיטתו ומבקש "מתי מגיעים?" והאמא, המותשת אחרי יום עבודה ארוך, ממלמלת "אוףףףף, עוד פעם? רק אתמול קראנו את זה 3 פעמים..." ואז, במקום לגשת למדף הספרים ולחפש ביאוש את הספר המבוקש בין ערימות הספרים שאת רובן איש לא פתח מעולם, מניחה על ברכיה את האייפד שלה, או מכשיר תואם, ובהינף אצבע מחפשת במדף הספרים הוירטואלי את הספר ומתחילה לדפדף במיומנות. אבל מצד שני גם אני לא חשבתי, אי שם בשנות השמונים, כשהייתי שולף תקליט מהמדף הכמעט-מתמוטט ומניח אותו על הפטיפון מתחת למחט החורקת, שיום יבוא ואוכל לאחסן את כל ארון התקליטים שלי, פלוס כמה מדפים של השכנה ועוד כמה ארגזים שירשתי מאחותי, על ג'יגה אחת מתוך שמונה בטלפון הנייד שלי. מצד שלישי - זה בטוח לא יהיה אותו דבר בלי הקטע הזה של לעמוד בחנות הספרים, לקחת ספר חדש מהשולחן, להתבונן בכריכה מכל הכיוונים, ואז לפתוח אותו, לדפדף מהר מהר ולהסניף את הריח המיוחד הזה, שיש רק לספרים. אגב, קראתי איפשהו שחברה יצירתית במיוחד הזדרזה והוציאה לשוק תרסיס עם ריח של ספרים חדשים, שנוכל להשפריץ על הקינדל או על האייפד ולדמיין שלפנינו הדבר האמיתי.

בינינו, מדובר בעניין של נוסטלגיה. העולם משתנה ואנחנו יחד איתו וכמעט ברור לי שתוך כמה שנים כולנו נתרגל לסחוב את כל ארון הספרים שלנו בתיק ונתרפק על הימים שספר היה ערימת דפים שצריך להיזהר שלא יתקמטו או ירטבו, וחס וחלילה שהסימניה לא תיפול ואז לך תמצא איפה הפסקת לקרוא. ברור לי שיהיו כאלה שידבקו בספר הישן והטוב, כמו שכיום מסתובבים בינינו אנשים ששומעים מוזיקה מתקליטי ויניל על פטיפון או מצלמים במצלמות פילם ישנות, למרות שזה יותר יקר, פחות נגיש ופחות נוח. סתם כי הם אוהבים את זה או שזה מזכיר להם את הילדות, או את התקופה בה היו מזמינים סטודנטיות לחדר במעונות לשמוע תקליט של אלביס.

ואני? אני מקבל את השינויים בברכה, גם כסופר וכמאייר - הם בסך הכל שינויים בדפוסי ההתנהגות שלנו. מבחינתי מילה היא מילה וסיפור טוב הוא סיפור טוב, ובין אם זה מודפס על נייר או מוטבע על שבב מחשב זה היינו הך, כל עוד בצד השני יושב ילד על קצה המיטה ונהנה לשמוע סיפור שכתבתי במיוחד בשבילו.

ומה יקרה עם יבגני, דוד ושאר חבריהם לוגמי הקפה השחור? אולי הם יעברו להייטק...

דרקון בחולון 2 - הסרת הלוט

30.3.11

 

מי שקרא את הפוסט שלי מה-23 בנובמבר 2010 יודע על מה מדובר. מי שלא קרא מוזמן לגלול למטה, לקרוא ולחזור לפה. קדימה, אני מחכה.

קראתם? יופי. אז כמו שאתם רואים בתמונה למעלה, פסלו המרשים של הדרקון צ'מבלו, שבזמן כתיבת הפוסט הקודם היה עדיין שלד מברזל, כבר עומד גאה ומהודר בגינה שהוכנה לכבודו ברחוב הגליל בחולון (ליד בית יד לבנים, ממש ממש במרכז), כשלצידו תיבת האוצר עליה הופקד לשמור והמערה שהיתה לביתו. צ'מבלו, הדרקון החמוד וחסר-הביטחון, שהמצאתי לילה אחד בקיץ 2002 כשאני יושב על מיטת בני לפני לכתו לישון ושהפך לגיבור ספרי הראשון, זוקף את ראשו ומביט סביבו כלא מאמין. "כל זה בשבילי?" הוא בטח שואל את עצמו בצניעות אופיינית ומשפשף את עיניו למראה הלוק החדש שקיבל - אלפי חתיכות פסיפס צבעוניות עוטפות את גופו ומעניקות לו מראה מרהיב עין - שונה ממראהו של אותו דרקון ירקרק המסתתר בין קירות המערה ובין דפי הספר. "ממממ....נחמד, נחמד" הוא חושב ונהנה מדיגדוג כפות רגליהם הקטנות של הילדים המטפסים במעלה זנבו וצוארו המשונן, עד קצה קודקודו, או מתגלשים על כנפיו. יש לי תחושה שהוא נמצא במקום בו הוא היה רוצה להיות. חולון - לא בדיוק  בברלי-הילס, אבל כמו שאמרתי - צנוע.

אתמול אחר הצהריים נערך טקס הסרת הלוט הרשמי במעמד ראש העיר ומכובדים מעיריית חולון. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, חולון מכונה כבר שנים אחדות "עיר הילדים" וראש העיר הנמרץ שלה, מוטי ששון, שהוא באופן מפתיע רווק ונטול ילדים, עושה ימים כלילות כדי להנחיל לילדי העיר את אהבת התרבות והאמנות, ועל כך מגיע לו סחתיין גדול. גן הסיפור של צ'מבלו שנחנך אתמול, יחד עם גן נוסף שצמוד אליו, הם ה-32 וה-33 בשרשרת הגינות שמציפה את חולון - כל אחת מוקדשת לספר ילדים אחר. הטקס עצמו התקיים דוקא בגינה השניה שמוקדשת לספר "מה עושים עם חתולה שכזאת" של הסופרת פנינה פרנקל. אחרי מספר נאומים - של ראש העיר, פנינה פרנקל, הפסלת שפיסלה את הדמויות מסיפרה ונגה ספקטור, הפסלת שפיסלה בכישרון ענק את צ'מבלו (למזלי, ממני לא ביקשו לנאום) - הוסר הלוט מעל השלט של גינת "החתולים" ואז כולנו ירדנו ברגל לגינה השניה, זאת של צ'מבלו. אם תשאלו אותי, ואני כמובן אובייקטיבי, הפסלים של צ'מבלו, המערה והאוצר ושילובם בנוף פשוט עוצרים נשימה, ואפשר היה לראות זאת בתגובות של האורחים. אחרי טקס קצרצר של הסרת הלוט מהשלט (כנראה שלעיריית חולון נגמר התקציב ללוט בשביל הפסל עצמו), התכסה צ'מבלו בילדים מקודקודו ועד קצה זנבו. היה נדמה לי שיכולתי להבחין בחיוך קטן בזוית פיו. סוף כל סוף, כמה דרקונים אתם מכירים שזוכים לכבוד כזה?

ראש עיריית חולון, מוטי ששון, מסיר את הלוט

אתם מוזמנים לבקר את צ'מבלו בגינה הקטנה והנחבאת אל הכלים, ברחוב הגליל בחולון. ותעשו לו כבוד, מגיע לו, הוא חיכה הרבה זמן...

 

 

תגיד, מתפרנסים מזה?

6.3.11

 

היום יש לנו חידה:

מהי השאלה הנפוצה ביותר שנשאל סופר, כשהוא מספר לאדם מן היישוב על עיסוקו?

רמז: התשובה נמצאת בכותרת של הפוסט.

לא "מה לבטיו של הסופר בבואו להתמודד עם הקונפליקט בין מציאות ודמיון?", לא "מאיפה אתה מביא את הרעיונות המהפכניים האלה?" ואפילו לא "מה לדעתך עושה את ההבדל בין הארי פוטר 4 להארי פוטר 7?". לא מעניין את אף אחד למה אני כותב ספרים, מה תהליך היצירה שלי ואם אני בכלל אוהב את מה שאני עושה. מה כן? "תגיד, אתה בכלל מתפרנס מזה?"

אז כמובן שיכולתי לחסוך הקלדה מאומצת של קרוב ל-700 מילה ולסכם את הרשימה הזאת במילה אחת: "לא."

זאת כמובן התשובה המתבקשת ביותר וגם, איך לא - הסקסית ביותר. הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה לדמיין סופר המשייט לו ביאכטה בין איי הקריביים, מוקף בנערות מצומצמות-ביקיני ובידו כוס מרטיני יבש. הרבה יותר קל לראות בעיני רוחנו סופר מוכה שחפת, יושב לו בעליית הגג הקפואה בליל חורף קר ובשארית כוחותיו, אחרי שעבד כל היום כסוור בנמל, ומנסה לחצוב מנשמתו סיפור המגלם בתוכו את תמצית הכאב האנושי. טוב, אולי טיפה נסחפתי, אבל דירה בקומה רביעית בגבעתיים תתאים לדימוי של הסופר הרבה יותר מבית מרווח בכפר שמריהו למשל.

והאמת - התשובה הזאת לא רחוקה לגמרי מהמציאות. קשה מאד להתפרנס בארצנו הקטנה ומוקפת האויבים מכתיבת ספרים, בעיקר ספרי ילדים. אם אתה לא שייך לחבורת עוז, שלו, גרוסמן, יהושע, או להבדיל רם אורן ואם לא קוראים לך סמדר שיר או דתיה בן דור, סביר מאד להניח שאתה צריך לעשות עוד משהו בחיים חוץ לכתוב ספר כל שנה-שנתיים ולחכות שהתמלוגים יציפו את חשבון הבנק שלך.

וזה נכון במיוחד היום, כשחנויות הספרים הפכו לזירת מבצעים מטורפת - "עשרה שקלים לספר!", "עשרה ספרים בשקל!", "קנה ספר וקבל פלאזמה ושני אייפדים במתנה!" והשד יודע מה עוד. אם הספר שכתבת לא במבצע, הוא פשוט לא קיים. ואם הוא כבר במבצע, התמלוגים שתקבל על המכירות שלו שואפים לאפס - משהו כמו שקל אחד לספר. שקל בודד לספר שמחירו הקטלוגי הוא בסביבות הששים שקל! אתם קולטים?

מה שזה אומר בגדול, שאפילו אם תוציא כל שנה ספר ילדים שיככב ברשימות רבי המכר, תרוויח לא יותר מקופאית בסופרמרקט. ואני לא מדבר על קופאית בכירה. ולכן אנחנו נתקלים פחות ופחות בסופרים שזה מקצועם ושהם מקדישים לכתיבה את רוב זמנם ומרצם, ויותר באנשי הייטק, סוכני ביטוח, עורכי דין ובעיקר סלבריטאים למיניהם, שמוציאים ספר שכתבו אחרי שעות העבודה הארוכות במשרד או הצילומים לקטלוג.

אני לעומת זאת, החלטתי יום אחד, אחרי שהיו כבר באמתחתי 3 ספרים, שאני רוצה להיות סופר ילדים ומאייר במשרה מלאה. וכך, אחרי מספר שנים כמעצב גרפי פרילנס, שלחתי מייל לכל לקוחותיי והודעתי להם על סיום ההתקשרות בינינו. במילים אחרות - פיטרתי אותם. צעד שהיה יכול להיחשב כהימור מטורף וכנסיון התאבדות, אלמלא מיכל אשתי החזיקה בחברת תרגום מצליחה למדי שפרנסה אותנו יפה במשך השנים. ומכיוון שמתמלוגים בלבד אי אפשר לחיות, עשיתי את הדבר הנוסף ואולי העיקרי שסופרים עושים כדי להתפרנס - מפגשי סופר. את רוב המפגשים שלי אני מקיים בבתי ספר ובגנים, בעיקר דרך סל תרבות ארצי. הסכומים המשולמים למפגש כזה הם לא גבוהים במיוחד, אבל לרוב אני דוחס שניים ואפילו שלושה מפגשים כאלה ליום וזה כבר מתחיל להסתכם בהכנסות נאות שמקדמות אותי כנראה ממשכורת של קופאית זוטרה בסופר השכונתי לכזאת של מנהל משמרת מחוצ'קן במקדונלדס.

כמובן שיש עוד דרכים להתפרנס מהתואר "סופר" - למשל תרגום הספרים שלי והוצאתם לאור בחו"ל. טוב, אז גם את זה ניסיתי. אפילו נסעתי פעם ליריד ספרי הילדים הבינלאומי בבולוניה עם שני ספריי הראשונים ונפגשתי עם נציגים של מו"לים בינלאומיים גדולים, אבל לעולם הרחב היו כנראה דברים אחרים להתעסק בהם מאשר להתייחס לאחד, רוני חפר פרום יזראל. זה לא אומר שהתייאשתי, ואני עוד מאמין בכל לבי שיום אחד צ'מבלו ידבר אנגלית שוטפת. וגם המחזה שמבוסס על "האוצר של צ'מבלו" שאותו כתבתי לפני יותר מ-8 שנים, עדיין מחכה שאיזה מפיק יגלה אותו ויהפוך אותו לשואו מצליח בברודוויי, או לפחות בגבעתיים.

ובינתיים, אני יושב לי בעליית הגג לאור העששית הקלוש, וביד רועדת מנסה לקושש לי פרוטה לפרוטה כדי לקנות לי חלה לשבת. אבל מה - אני סופר! ואם הניסוי הזה לא יצליח, תמיד אני יכול לנסות להפוך למנהל משמרת במקדונלדס...

 

החבר הדמיוני שלי

13.2.11

 

כמו לכל ישות עם מנטליות של בן 7 ומטה, גם לי יש חבר דמיוני שהולך אתי לכל מקום. שנים רבות היה החבר הזה די צנוע ונחבא אל הכלים ונוכחותו בחיי היתה מצומצמת עד לא-קיימת. אבל בשנים האחרונות, ליתר דיוק מאז שהפכתי לסופר ילדים שדפי ספריו מתקמטים ונתלשים באכזריות בחדרי ילדים רבים ברחבי ישראל, ושמו נישא בפי כרוזי שבוע הספר, הלך החבר שלי והשמין ותפח והתחיל, או לפחות ניסה, למלא חלק משמעותי בחיי. אני קורא לו "אגו" והוא קורא לי "אח שלי".

אני לא גאה בו במיוחד, בחבר הזה, למרות שתמיד האמנתי שכל אדם יוצר צריך שיהיה לו אחד כזה, שכן בלעדיו היצירה כמעט בלתי אפשרית. וככה, בתור מישהו שרואה בעצמו אדם יוצר, התחלתי להתרגל לנוכחות הדי מעצבנת שלו, והוא, ממזר שכמותו, התחיל להתנהג כמו בעל-בית, להגיד לי מה לעשות ולתת לי עצות בסגנון "אח שלי, אל תהיה פראייר, אתה רוני חפר!", דברים כאלה.

רוצים דוגמאות? בבקשה:

אני מופיע בפני ילדי כיתה ב' בבית ספר במודיעין, ושניות לאחר המפגש כבר משתרך לו תור ארוך של ילדים, בידיהם פתקים או מחברות ובפיהם הדרישה: "חתימה!". עד לפני כמה שנים זה היה מביך אותי ברמות של הסתתרות מתחת לשולחן, אבל היום, חברי הדמיוני, ממקומו הנוח על כתפי הימנית, פולט לעברי באדישות "אח שלי, הם אוהבים אותך, תחתום, תחייך את חיוך מליון הדולר ותיהנה!".

ילד בן חמש מאשדוד כותב לי במייל שאני הסופר שהוא הכי אוהב בעולם. פעם הייתי חושב לעצמי: "לא יכול להיות, הוא בטח התבלבל עם ד"ר סוס!" ואילו היום אני זוכה לנזיפה מחברי הדמיוני: "מה נסגר איתך אח שלי? אתה תותח, תענה לו כמו שתותח עונה!".

מישהו מעיר לי שמשהו שכתבתי קצת ארוך מדי או לא מספיק מצחיק. עד לפני זמן לא רב עולמי היה חרב עליי והייתי שוקל לעשות הסבה מקצועית לדייג שפמנונים באיסלנד. ואילו היום חברי הדמיוני מפטיר בזילזול: "אח שלי, מה הוא מבין? הוא בחיים שלו כתב ספר?".

בעצם אין דוגמה יותר טובה לקונפליקט שביני לבין חברי הדמיוני מאשר אירוע שהתרחש בימים האחרונים, והוא חלק מתהליך העבודה על ספרי החדש - ימיו היפים ביותר של אגו.

קבעתי פגישה עם עורכת ספרי הילדים של כתר, כדי לעבוד על הטקסט של הספר. העורכת, שהיא אשה נעימה וסימפטית, הודיעה לי מראש כי בדעתה לקצר מעט את הטקסט ולהכניס בו שינויים. ידידי הדמיוני נכנס למצב רוח התקפי: "אח שלי, אין מצב. אתה הסופר ואף אחד לא יגיד לך איך לכתוב." אלא שהפעם החלטתי להתייצב מולו בהתרסה "מה אתה יודע, מישהו שבא מהצד יכול לראות את הדברים אחרת ואולי באמת אפשר לשפר את הטקסט. יש לי תחושה שהוא באמת טיפה ארוך, בוא ניתן לזה צ'אנס". מחאותיו של ידידי לא עזרו והגעתי לפגישה שנערכה בבית קפה קטן בנוה צדק כשאני מגייס לעצמי את מיטב הגישה הפייסנית והראש הפתוח.

לשמחתי, גם העורכת באה בגישה דומה ולא ניסתה לכפות עלי הר כגיגית (ושמישהו יסביר לי מאיפה הגיע הדימוי התמוה הזה...), וכך יצאנו לדרך - מולנו לפטופ ובידינו זוג מספריים מטאפוריות כשעל כל תיקון קל וכל בדיחה קטנה שנעלמה באיבחת דיליט, מהדהד בראשי קולו החנוק של חברי הדמיוני כשהוא מושלך כפות בחבלים בבגאז' של האוטו - "לאאאאאאא! התחרפנת אח שלי? זאת הבדיחה הכי טובה בספר!", "אין מצב! מה היא מבינה בכלל? תהיה גבר, אל תיתן לה להוריד את השורה הזאת!", "פסיק? מה פתאום פסיק? צריכה להיות פה נקודה בכלל!". שיצרח. אני מצדי ראיתי את הטקסט שלי הולך ומתקצר והשמים לא נפלו. להיפך, פתאום ראיתי שכמה דברים מיותרים שכתבתי לא ממש הוסיפו לסיפור והוא חי ונושם טוב מאד בלעדיהם. אולי אפילו יותר טוב.

הפגישה הסתיימה ברוח טובה, אפילו מצויינת. הוצאתי את חברי הדמיוני מהבגאז' (המטאפורי), ניערתי ממנו את האבק, שיחררתי אותו מכבליו והחזרתי אותו למקומו הטבעי על כתפי הימנית. שיהיה שם מצדי, רק שידע לסתום את הפה כשצריך...

משהו קטן שאולי לא ידעתם עלי

31.1.11

 

אתמול בבוקר התראיינתי לתכנית שמשודרת ב"רדיו החיים הטובים" - ערוץ רדיו אינטרנטי שעוסק בכל מיני עניינים אלטרנטיבים ובאיכות חיים. מגיש התכנית הוא איש חביב ביותר בשם אוריאל רז והוא דיבר איתי קצת על הספרים שכתבתי והתלהב בקול רם מאיכויותיהם של האיורים, ואפילו הקריא קטע קצר מ"משעמם לי". אבל לא בכך עסקה התכנית. התכנית שנקראת "המלאכים" עוסקת בהתנדבות ובמתנדבים. אוריאל הוא אחד המתנדבים הבולטים ויש לו חזון: כל אחד יכול וצריך להתנדב במשהו, והוא מביא לאולפן אנשים שאכן עושים את זה בפועל, ומדבר איתם על זה, במטרה לגרום למאזיניו לקום ולעשות מעשה.

אז עכשיו, אחרי ההקדמה הארוכה והמיגעת הזאת, הגיע הזמן לחשוף שתי עובדות על עצמי, שמי שרק מכיר אותי כסופר וכמאייר, כנראה לא יודע: האחת - אני חולה על תיפוף. מאז ומעולם תופפתי ובשנים האחרונות החיבור לדרבוקה ולדג'מבה (תוף עץ אפריקאי) הלך והתהדק. התחלתי לנגן בכל מיני מקומות ועם כל מיני אנשים והשיא היה בכך שהפקתי עם יובל בן דודי פסטיבל לתיפוף שנקרא פסטיבל ג'ננה. ומכאן אנו מגיעים ישר לעובדה השניה - בשנה האחרונה, ליתר דיוק, מפורים ששעבר, רתמתי את אהבתי לתופים, ואת 10 הדרבוקות ששורצות אצלי דרך קבע במחסן (מזכרת מפבסטיבל ג'ננה ששבק חיים) כדי לשמח אנשים שגורלם לא האיר להם פניו.

כבר שנים שאני אומר לעצמי שאני צריך לעשות איזושהי פעילות התנדבותית, אבל לא ידעתי מה ואיך. למי פונים? עם מי מדברים? מה בדיוק אני יכול לעשות? ואז יום אחד צדה את עיני שורת סטטוס קטנה בפייסבוק שחיפשה חבר'ה שרוצים ללכת ולעשות שמח בבית החולים לילדים שניידר בפ"ת. בינגו. בדיוק את זה חיפשתי. הסתכלתי על הדרבוקה שלי, היא הסתכלה עליי ושנינו אמרנו: "יאללה, הולכים על זה".

וכך הגעתי לכוכב. כוכב היא סטודנטית צעירה וחדורת רצון טוב שהחליטה יום אחד מתוך שיעמום שצריך לעשות טוב בעולם האכזר שלנו. היא פירסמה בפייסבוק מודעה שמזמינה צעירים להתנדב ותוך יומיים קפצו עליה קרוב ל-200 איש, להוטים להתנדב. מסתבר שהעולם לא כל כך אכזר... מאותו רגע דרכינו הצטלבו ואני הפכתי לאיש הדרבוקות הקבוע באירועים המקסימים שכוכב מארגנת. על הדרך כבר שמעו עלי עמותות נוספות ובחגים הפכתי לאדם עסוק ומבוקש ביותר.

וכך מצאתי את עצמי מדרבק בטירוף עם ילדים אוטיסטים, אנשים וילדים שסובלים מנכויות או מפיגור קל או קשה וקשישים סיעודיים, ונהנה מכל רגע. לתופים יש את היכולת להוציא מכל אחד משהו, גם אם יש לו חוש קצב של נעל בית משומשת ולגרום לאנשים להתנתק לרגע מהקשיים של היום-יום ופשוט לעוף. ראיתי ילדים שכמעט ולא מתקשרים עם הסביבה, ודרך המגע עם התוף מסוגלים פתאום לבטא את עצמם. ראיתי קשישים יושבים בכסאות גלגלים, מסוגרים בעולמם, ולפתע נדלק בעיניהם ניצוץ כשחבורה של צעירים נלהבים באים אליהם ושרים איתם שירי חנוכה. רבי נחמן אמר, ושיסלח לי אם אני לא מצטט נכון: "אין מצוה יותר גדולה מאשר להיות שמח". אני חושב שיש: לשמח אחרים, ובעיקר את אלה שהשמחה היא לא חלק משיגרת חייהם.

אני לא אוהב ליעץ לאנשים איך לנהל את אורח החיים שלהם ומה לעשות כדי להיות יותר מאושרים ויותר שלמים עם עצמם. העולם המודרני מציע לנו מגוון של דרכים ואפשרויות בדרכנו אל האושר: מזן בודהיזם, דרך שיאצו, מדיטציות או ספא מפנק ביערות הכרמל (מה שנשאר מהם...). כולם או רובם לפחות סבבה, אני בטוח בזה. אבל אם תינתן לי ההזדמנות להמליץ על דרך אחת להגיע לשלמות עצמית, הייתי אומר: "חבר'ה, לכו להתנדב. תעשו משהו, לא חשוב מה, אבל הנתינה הזאת לאנשים שכל כך צריכים אותה, פשוט תיתן לכם המון, אין לכם מושג כמה.

כשסופר פגש שחקנית

3.1.11

 

כמה מכם יכולים להגיד שיש להם בת דודה שחקנית?

אני יכול!

טוב, היא לא ממש בת דודה, ליתר דיוק אמא שלי ואמא שלה בנות דודות, אבל מי בודק?

דורית טל שלו בת דודתי היא שחקנית נפלאה והיא משחקת כבר שנים בתיאטראות ילדים ונוער ואפילו דיבבה דמויות בערוץ "הופ". עד לפני כמה שנים לא הכרנו בכלל זה את זו, עד שנכנסתי לעולם ספרי הילדים ואז פתאום גילינו שיש לנו משהו משותף והקשר הלך והתהדק.

יום אחד, לא כל כך מזמן, ודוקא בברית המילה של בנה השלישי, סיפרה לי דורית שהיא מציגה בין השאר את ספרי השלישי "פומי, סיפור על טפיר" בפני ילדים בגנים ובספריות והתגובות נפלאות. "למה שלא נעשה את זה ביחד?" אמרתי. כבר כמה שנים שהספר "פומי" עומד במרכז המפגשים שגם אני מקיים בבתי ספר וגנים. יש משהו בספר הזה שמאד מתחבר למפגש בנושא תהליך הכתיבה והיצירה. משם העסק התחיל להתגלגל. דורית ואני נפגשנו כמה פעמים וניהלנו דיונים מעמיקים בנושא אורך החדק הממוצע של טפיר (פומי הוא טפיר, למי שלא ידע), צבע שערותיה של ספרנית טיפוסית וכמובן השאלה הנצחית: "שלייקס או עניבה?". אבל מעל הכל ריחפה לה השאלה 'האם כל זה יתחבר?' האם שני אנשים שמכירים את פומי במלוא טפיריותו יצליחו להביא לילדים כל אחד את עולמו, עולמו של הסופר ועולמו של השחקן, ושני העולמות האלו יעמדו זה לצד זה כאילו הם עשו יחד טירונות בגולני?

התשובה הגיעה במפגש הראשון שעשינו, בבית הספר בית הכרם בירושלים. העסק התחבר, באבוה-בוה התחבר.

זה נראה כמו מופע שרץ כבר שנים. כמו תמיד, סיפרתי לילדים כיצד הפכתי לסופר ומאייר וכיצד רעיונות שצצים בראשי הופכים בסופו של דבר לספר ילדים. כשהגעתי לקטע בו אני מספר לילדים על הספר "פומי" ומתחיל להקריא אותו, הופיעה דורית בתפקיד הטפיר החביב ומשם הכל התפתח להצגה שבה משתתפים הילדים השתתפות פעילה. המתוקים האלה לבשו ופשטו תלבושות בקצב מסחרר, כאילו היו בפרימיירה בקאמרי - פאות נוכריות, מקטרנים, חדק וזנב קטן -  כשדורית מנצחת על העניין ביד אמן, והצחוק לא חדל מלהתגלגל. גם אני זכיתי לגלם שני תפקידים - שאלתיאל מ. שפיץ, המנהל הקשוח של בית החרושת לספרים ואיך לא - יהויכין קרופניק, סופר הילדים הנודע, שגם הוביל את הסיפור אל סופו ולבסוף כבונוס, גם צייר את אחד הילדים המחופשים כטפיר, לעיני הקהל המשתומם. בסוף עוד אני אהיה שחקן, אתם תראו!

התגובות, גם של הילדים וגם של המורות, היו נפלאות ומרגשות וחלקן התקשו להאמין שזאת הפעם הראשונה שאנחנו מעלים את המופע. יצאנו משם בהרגשה שזה משהו ששנינו נועדנו לו, וילדים רבים עוד יהנו ממנו.

ונעבור לפרסומות:

אם את מורה, גננת או ספרנית, אם יש לכם יום הולדת לילד או לילדה ואתם רוצים להביא להם משהו אחר, שונה מהליצן ההוא עם האף האדום והזמבורה שעושה קולות משונים, משהו עם עומק, תוכן וניחוח תרבותי, או שאתם מכירים מישהו כזה - דברו אתי. הטלפון שלי הוא 052-8729745. המפגש מתאים לגילאי 4-8. המבצע עד גמר המלאי!

מה עכשיו

22.12.10

 

טה-דם!!!

הנני מכריז מעל במה זאת בסיפוק ובגאוה כי לפני יומיים הנחתי את העכבר בפעם האחרונה וסיימתי את העבודה על הספר החדש שלי. כל האיורים יושבים במקומם, כל איור בעמוד שלו, מול הטקסט שמתאים לו וחודשיים של עבודה (בול, על היום) הגיעו פחות או יותר לקיצם.

כמובן שעכשיו מתחיל בעצם השלב השני בעבודה, שבו כבר מעורבת הוצאת כתר. אתמול שלחתי במייל את הספר כולו לעורכת ספרי הילדים ולעורכת הראשית של כתר ונתקלתי בתגובה מאד אוהדת. עכשיו צריך לעשות לטקסט עריכה לשונית, ניקוד ולבסוף להכין את כל הספר לדפוס ולקוות שכל זה יקרה לפני שבוע הספר, שבו אני ממש ממש רוצה להציג את התינוק החדש לעולם.

"נו", אתם בטח אומרים, "אז אולי תספר לנו כבר על מה הספר, נודניק!".

אתם לא אומרים? אז אני אספר בכל זאת.

ואפתח בשאלה בסגנון סטנד-אפיסטי:

למי פה יש ילדים?

אתם מכירים את זה שאתם נכנסים עם ילד לאוטו, מתניעים ואחרי בערך 3 שניות, כשרק יצאתם מהחניה, מנסרת את חלל המזגן השאלה הנצחית: "מתי מגיעים?"

אז על זה הספר וככה גם קוראים לו, נכון לעכשיו.

הגיבורים הם, איך לא, יותם ואבא שלו, גיבורי ספרי האחרון "משעמם לי", והפעם הם תקועים בפקק היסטרי בדרך מהצפון הביתה. יותם, חובב כדורגל מושבע, כמו שיודע מי שמכיר את "משעמם לי", לחוץ להגיע הביתה לצפות במשחק הכדורגל של קבוצתו, אבל הפקק לא מבטיח טובות. מכאן נכנס האבא הכל-יכול לפעולה ועושה כמעט הכל על מנת להביא את יותם הביתה בזמן. יש שם כדורים פורחים, מכשפות, סינים ועוד הפתעות. אחלה אקשן שבעולם.

אז מה עכשיו?

עכשיו פתאום החיים האמיתיים מציצים אלי דרך החלון ואומרים לי: "היי, סופריקו, זוכר אותנו?"

עכשיו נגמרו התירוצים, ועבודה על ספר היא אחלה תירוץ לכל מיני דברים. כשמיכל, זוגתי שתחיה, רצתה ממני בחודשיים האחרונים לעשות משהו שלא ממש עלה בקנה אחד עם מאוויי הכמוסים, היא נתקלה בדרך כלל בתשובה: "תגידי, כשטולסטוי ישב בחווילתו בחצי האי קרים וכתב את 'מלחמה ושלום', האם גם אשתו ביקשה ממנו לקפוץ לדואר להוציא מכתב רשום?" זה לא רחוק מ"תגידו תודה שאני בכלל מכבד אתכם בנוכחותי ולא שוכר לי איזה בקתה בגליל להתבודד לי לכמה חודשים, רק אני והיצירה שלי". תודה רבה באמת.

אבל עכשיו זהו, נגמר הסיפור (תרתי משמע), ואני צריך להתעמת עם כל הדברים שישבו בצד וחיכו שאדון סופר יגמור להעניק את מורשתו לעולם: הסתימה בכיור חדר האמבטיה, חיסון כלבת לצ'יקה, הארנונה של הדיירים מהדירה ברמת גן וכמובן, מעל כולם, העבודה על כרטיסי הברכה לראש השנה הסיני שמיכל משווקת כבר 12 שנה ללקוחותיה. הרבה יותר פשוט להפליג עם יותם ואבא שלו למחוזות הפנטזיה, האסקפיזם בהתגלמותו.

אז אתם מוזמנים לאחל לי בהצלחה, גם על סיום העבודה אבל בעיקר על הנחיתה מהאולימפוס על קרקע המציאות הטרשית. ולמישהו בא במקרה לקפוץ בשבילי לדואר?

דרקון בחולון

23.11.10

 

תושבי העיר חולון, החיים את חייהם ונמים את שנתם בשלווה יחסית, אולי לא מודעים לכך, אבל בעוד זמן לא רב עומד להיכנס לחייהם דרקון חביב ולא מזיק העונה לשם צ'מבלו.

מממ...מצלצל מוכר. אה, כן - מדובר בגיבור הספר "האוצר של צ'מבלו" שכתב אחד, רוני חפר. אז מה לדרקון ולחולון וכיצד ילכו השניים יחדיו בלתי אם נועדו?

ובכן, חולון ידועה זה זמן רב כעיר של ילדים, כזו שמשקיעה בילדיה ומעניקה להם את מיטב האפשרויות התרבותיות והחינוכיות. ומה יותר תרבותי וחינוכי מאשר ספרי ילדים? הלכו להם פרנסי העיר והקימו ברחבי העיר גינות שנקראות "גן סיפור" ובכל אחת מהן פסל של דמות מספר ילדים. אחלה רעיון, תודו.

יום אחד מצלצל הטלפון שלי ומהצד השני של הקו בחורה המזדהה בשם נוגה ספקטור, והיא עוסקת בפיסול במוזאיקה. עבודות מקסימות, דרך אגב, וגם סדנאות לכל המשפחה. ובכן, עיריית חולון פנתה לנוגה וביקשה ממנה לפסל דמות מספר ילדים, והבחירה נפלה על מי אם לא צ'מבלו, כשלצידו יעמדו גם פסל של תיבת אוצר ושל מערה (...מעניין). והכל בעבודת פסיפס צבעונית ויפה. לא אכחיש שהתרגשתי מאד מכל העניין. לא כל יום מודיעים לך שדמות שהמצאת לבנך בלילה לפני השינה סתם ככה, בלי לחשוב יותר מדי, עומדת להפוך לפסל (די גדול, אגב) שלצילו ילדים ישחקו במחבואים, אימהות יחתלו את תינוקן וכלבים יעשו... טוב, נקווה שלא יעשו.

מאז עברו כמה חודשים כשמפעם לפעם מנקרת בלבי השאלה מה בעצם קורה עם הפסלים. נוגה שבינתיים הפכה לחברתי בפייסבוק עדכנה אותי מפעם לפעם שהעסק מתקדם, אבל הנה, היום, בלי שום הכנה, פרץ לפייסבוק שלי אלבום תמונות ובו נראה שלד ברזל של - כן כן, צ'מבלו! אפשר לזהות בלי בעיה את הלוע הפעור, את הצואר והכנפיים. דרקון לתפארת מדינת ישראל.

אז אתם מוזמנים להציץ בתמונות של תהליך העבודה - זה די מעניין כשלעצמו, ואני מקוה שבקרוב נעדכן את הבלוג עם תמונות של הדבר הסופי כשהוא יראה סוף סוף את אור חולון. וכשזה יקרה, אני מזמין את כולכם למנגל בגן הפסלים. האש באדיבות צ'מבלו...

 

ראיון עם הסופר רוני חפר לרגל העבודה על ספרו החדש

16.11.10

 

כבר כמה חודשים שאף אמצעי תקשורת לא טורח לראיין אותי, כנראה יש להם דברים יותר חשובים לעשות. אז החלטתי לגייס לצורך העניין את המראיין האובייקטיבי וחסר הפניות ביותר, שלא יעמיד אותי בפני שאלות מביכות ולא יוציא את דבריי מהקשרם - אני! ליתר ביטחון ביקשתי לראות את רשימת השאלות לפני הראיון כדי למנוע הפתעות וקדימה - הראיון יוצא לדרך.

רוני: שלום רוני חפר, מה שלומך בימים אלה?

חפר: מצוין, ותודה שאתה שואל, כי בדיוק בימים אלה אני עובד על ספר חדש ואני אחוז התרגשות.

רוני: נהדר, עוד נגיע לכך, אבל קודם לכן, ספר לנו קצת על התחושות לאחר צאת ספרך האחרון "משעמם לי".

חפר: "משעמם לי" התקבל באהבה רבה ע"י עם ישראל. קיבלתי המון מכתבים מילדים שאהבו את הספר, וגם דיווחים על כך שקשה למצוא את הספר בחנויות, הוא פשוט נחטף. כמובן שזה עושה הרגשה טובה לדעת שאוהבים משהו שיצרת, והמון אופטימיות לקראת הספר הבא.

רוני: וכאן אנו מגיעים לספר החדש שעל כתיבתו ואיורו אתה שוקד בימים אלה.  על מה הוא מספר?

חפר: ברשותך רוני, אני מבקש לא לענות על השאלה הזאת. הספר עדיין בתהליך והפרטים האלה יחשפו כשארגיש שזה נכון מבחינתי. רק אספר שכמו "משעמם לי", גם הספר החדש הוא ספר הרפתקאות ופאן, שלוקח את הקורא הצעיר על כנפי הדימיון.

רוני: איך בעצם מתחילים לעבוד על ספר חדש? איך יוצרים יש מאין?

חפר: זה לא פשוט. כתבתי לא מזמן בבלוג שלי על קשייו של האדם היוצר, כשהמוזה לא דופקת על דלתו. לא תמיד יש רעיון מוצלח לסיפור, אבל לפעמים רעיון שדחית על הסף מחוסר עניין לציבור, מתבגר והופך פתאום מברווזון לברבור מקסים ואז אתה יודע שזהו זה - יש לך ספר ביד. ואז נשאר רק לכתוב אותו ולאייר אותו. עניין של מה בכך...

רוני: אז איפה בעצם הספר עומד היום?

חפר: למעשה הסיפור כבר כתוב, כשמפעם לפעם אני עושה לו מקצה שיפורים קטן. ועכשיו אני כבר עמוק בתוך תהליך האיור שהוא כמובן הרבה יותר ארוך והרבה יותר מתיש מתהליך הכתיבה, אצלי לפחות. בזמן כתיבת שורות אלה אני מסיים את האיור החמישי מתוך עשרים בערך.

רוני: אתה בעצם לא מגדיר את עצמך כמאייר ספרי ילדים, נכון?

חפר: נכון רוני, אני מגדיר את עצמי כסופר ומאייר. אני לא עוסק באיור כמקצוע, למרות שעשיתי את זה לפני כמה שנים, אבל היום אני מאייר רק את הספרים שאני כותב ולא שום דבר אחר. הציעו לי לאייר ספריי ילדים, אבל זה לא הרגיש לי נכון. מבחינתי ספר ילדים הוא יצירה שלמה ולפעמים יש אצלי דיאלוג מאד מעניין בין הסופר לבין המאייר שבי, שלא יכול להתקיים אם הייתי מאייר ספר של סופר אחר כנראה.

רוני: תן לי דוגמה

חפר: לפעמים אני משנה את הסיפור בהתאם לאיור. אם פתאום באמצע האיור אני מגלה שהאיור לא מסתדר ובא לי לעשות משהו אחר, אני פשוט ניגש לטקסט ומשנה אותו. נראה לך שהייתי יכול לעשות את זה עם מאיר שלו?

רוני: אתה מאייר במחשב. למה בעצם?

חפר: אף פעם לא ראיתי בעצמי מאייר גדול ותמיד היה לי קשה להסתדר עם צבעים והחלטות שצריכים לעשות על דף בודד שעומד מולך. כשגיליתי את האפשרות לאייר במחשב נפתח בפניי עולם שלם של אפשרויות: האפשרות לשנות קומפוזיציה, צבעוניות והצללות תוך כדי איור. היכולת להגיע לכל צבע שרוצים וליצור אפקטים שדורשים מיומנות מאד גבוהה, שאין לי, כשמאיירים בצבעי מים, או שמן למשל. האפשרות לעצב את הדף עם הטקסט תוך כדי תהליך האיור ועוד. וחוץ מזה לא מתלכלכים. אני שונא להתלכלך.

רוני: שתף אותנו קצת בתחושתיו של סופר ומאייר שנמצא ממש בתוך תהליך היצירה.

חפר: וואו, זאת תקופה נהדרת, תקופה של עוצמות ושל השלמה פנימית. אני לא סופר מיוסר שיושב לבדו בלילות וחוצב בדם ליבו. אני מאד נהנה מהתהליך שאני עובר, נהנה לראות את האיורים הופכים תוך כמה שעות מקוים מהוססים בעיפרון על הדף לחגיגה של צבעים על מסך המחשב. נהנה לראות את הדמויות שעד עכשיו חיו בחדר קטן בראשי, קורמות פתאום עור וגידים והופכות לדמויות אמיתיות וחיות. אני נהנה גם לשתף את המשפחה שלי בתהליך ולשמוע מה דעתם על כל איור חדש שאיירתי או על כל בדיחה חדשה שהוספתי לסיפור (וחסר להם שלא יאהבו...), ובסופו של דבר, אני מאד נהנה לראות את היצירה הסופית מונחת על המדף אחרי עוד תהליך לא קצר שאני צריך לעבור עם ההוצאה לאור שלי - כתר.

רוני: אז מתי נוכל לברך על המוגמר?

חפר: כשאני עובד על ספר ילדים אני מאד ממוקד ועובד מאד מהר. אני תמיד משווה את זה לצנצנת זיתים - ואני חולה על זיתים - עד שאני לא רואה את הקרקעית של הצנצנת, אני לא יכול להפסיק. אז נראה לי שמבלי להתחייב לכלום, יש סיכוי לא רע לסיים את העבודה על הספר תוך חודש חודשיים, להעביר אותו להוצאה לאור ולקוות שלא יתעכב שם יותר מדי זמן.

רוני: ואנחנו בהחלט מחכים לזה. שיהיה לך המון המון בהצלחה.

חפר: תודה רוני. גם לך.

הודעה לקוראים

11.11.10

 

השבוע ואולי גם בשבועות הקרובים לא יפורסם שום פוסט חדש בבלוג שלי, עימכם הסליחה.

פשוט אין לי על מה לכתוב.

נכון, מה שאתם שומעים, אין לי מה לכתוב. סופר, ואין לו מה לכתוב.

מה לעשות. קורה. מחסום יצירתי.

 

אני יכול לשבת שעות ולבהות בדף הלבן, או במקרה שלי, במסך הלבן, ושום מחשבה יצירתית, כזאת שיכולה להפוך לסיפור טוב או לפוסט מוצלח בבלוג, לא תחלוף בראשי. ישנם סופרים, ככה ראיתי בסרט דוקומנטרי בערוץ 8, שפשוט קמים כל בוקר והולכים לעבודה. מתלבשים, שותים את הקפה של הבוקר ומתיישבים מול המחשב במשך כמה שעות, במטרה אחת בלבד - לכתוב. לא להציץ בפייסבוק, לא לגלוש באתרי פורנו. לכתוב. והם כותבים, עד שיוצא משהו. ואם לא יצא משהו טוב, אז זה משול ליום גרוע בעבודה, לא נורא - אולי מחר יהיה יום יותר מוצלח.

אני לא כזה. אני זקוק למוזה, אבל כזאת שבאה מעצמה.

מאיפה ומתי באה המוזה הזאת, שתהיה בריאה? לא ברור.

הסופר דודו בוסי, שדרך אגב חולק עמי את אותה הוצאה לאור, אמר לא מזמן בסדרה "מחוברים", בה הוא נחשף במיטבו ובמירעו, שהרבה אנשים יוצרים זקוקים להתמכרות אחת רצינית כדי להיות מסוגלים ליצור. אמר, ולגם עוד שלוק מכוס העראק שבידו. ג'ון לנון נזקק לאל.אס.די כדי לכתוב את לוסי ברקיע היהלומים, אריק איינשטין, אורי זהר וחבורת "לול" גילגלו איזה צינגלה קטן כדי להצחיק את האומה. ואני? אני מכור לקולרבי, בלי העב"מ הירוק והמוזר הזה קשה לי ליצור. ועכשיו כידוע יש מחסור קשה בשוק בקולרבי ומצבי לא טוב, המוזה מתקשה להגיע.

אוףףףף...

צריך לתת פרס נובל לאיש שיפצח את הדרך שבה מגיעים רעיונות לראשנו וכיצד אפשר יהיה לזמן אותם יותר בקלות. אצלי העניין הזה לחלוטין לא ברור. אין לי מושג אם אי פעם ינחת לו איזה רעיון ויתנחל לו בין התאים האפורים הבודדים במוחי, ואם כן, מתי ואיך זה יקרה. כשעבדתי בפרסום אריאלי, לפני קרוב לעשר שנים, היינו צריכים ליצור קמפיין חדש ונוצץ לבנק לאומי, הלקוח הגדול ביותר של המשרד. במשך שבועות לא הצלחנו להביא אותה ברעיון שירצה את מנהלי המשרד. שררה אוירת משבר. באותו יום היתה אמורה להתקיים ישיבה עם סמנכ"ל השיווק של הבנק שבו היינו אמורים להודיע לו בראש מורכן שאין לנו שום רעיון מוצלח ולטכס עצה מה עושים הלאה, בתקוה שהבנק לא יעביר את התקציב למשרד פרסום אחר. אני זוכר בדיוק את הרגע שהרעיון נפל עלי, זה היה בדרך לאוטובוס לכיוון המשרד בבוקר של אותה ישיבה, והרעיון הזה הופיע משום מקום. אני יכול ממש לסמן את הבלטה על המדרכה שבה שזה קרה, ובמשך הנסיעה כבר תפרתי את הרעיון לתסריט. כשהגעתי למשרד סיפרתי את הרעיון לבוס שלי, שכבר תכנן את המשך עתידו בענף. "ממממ, מעניין", הוא אמר ובאותו אחר צהריים עבר התסריט פה אחד ובהתלהבות בנוכחות הלקוח וההפקה יצאה לדרך. רגע מופלא שכמותו אין הרבה. ואפילו לא אכלתי קולרבי באותו בוקר.

אבל עכשיו הרעיונות לא באים, ואין לי על מה לכתוב.

ברור שאני יכול לחרטט משהו. פשוט לשבת מול המקלדת ולהתחיל לכתוב . אולי על זה שאין לי מה לכתוב. השאלה אם המשבר היצירתי שלי בכלל מעניין מישהו, ואולי כדאי לעזוב את זה ולחכות ששוב יקפוץ לי לראש איזה רעיון מוצלח ממקום לא ידוע, ורק השד יודע מתי בדיוק זה יקרה, ואם בכלל...

או למשל הספרים שלי.

רק אלוהים יודע כיצד נחת לי לראש סיפור תפור מתחילתו ועד סופו על ידידות בין דרקון ואביר, בדיוק כשאני משכיב את תום לישון ואין לי שמץ של מושג איך אני הולך להרדים אותו. מעולם לפני כן לא הצלחתי להמציא סיפור שמניח את הדעת עם איזה שלד קלוש של עלילה. וכמובן שבאותו רגע לא העליתי בדעתי שאותו סיפור עומד בבוא היום להפוך אותי לסופר ילדים אהוב ומוכר. טוב, לפחות אצלי בשכונה. אני זוכר את הסיפורים על החייזרים שנרקמו בראשי כשאני צועד בשכונה הרמת-גנית לבוש טייטס ונועל נעלי התעמלות, ואז מגיע הביתה נוטף זיעה ומזנק כאחוז אמוק על דף נייר כדי לרשום את הרעיון לפני שהוא מתאדה לו במקלחת. או למשל הרעיון של "משעמם לי" שישב כמה שנים בראשי במגירה של רעיונות-שאין-מה-לעשות-איתם, ויום אחד, בלי שום סיבה נראית לעין, פשוט התגבש לי לסיפור לא רע בכלל.

מישהו ראה פה איזושהי חוקיות? הכל מקרי ובלתי צפוי, וזו כנראה הטרגדיה של אנשים יוצרים כמוני - אין להם שום דרך לשלוט בדבר היחיד שמאפשר להם ליצור. אז עכשיו אני פשוט יושב ומחכה למוזה שתואיל בטובה לקפוץ לכוס קפה, או לפחות להתקשר, כדי שאוכל להתחיל לכתוב את הספר הבא שלי, או לפחות לכתוב משהו קטן בבלוג שלי, כי הרי אי אפשר להשאיר אותו מיותם לאורך זמן.

אני מקוה שתקבלו את התנצלותי ותמתינו בסבלנות עד שהמחסום ישתחרר ואוכל שוב לכתוב לכם, אבל עכשיו פשוט זה לא קורה.

מצטער, ניסיתי.

לא נגמר לי הסוס

20.9.10

 

השבוע ימלאו 19 שנה לפטירתו של אחד, תיאודור זויס גייזל. אתם בטח מכירים אותו יותר בשמו הספרותי - ד"ר סוס, והוא היה כנראה גדול סופרי הילדים שאי פעם חידד עפרון.

 

אני לא מתבייש להודות - אני חולה על ד"ר סוס, ולמרות שגיליתי אותו רק כאבא שמקריא סיפורים לילדיו ולא גדלתי על ברכיו בתור ילד, הוא בהחלט היה מקור ההשראה העיקרי שלי, גם ככותב וגם כמאייר. אצלנו בבית ד"ר סוס הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה כבר קרוב ל-10 שנים, מאז שתום גילה שיש חתולים שיודעים לעשות תעלולים. מאז לא עברו הרבה לילות שבהם לא הידהד בחדר הילדים אחד מסיפוריו המופלאים/מצחיקים/מטורפים/פסיכיים של הד"ר, אם זה בעברית (אבא) או בנוסח המקורי (אמא). פעמים רבות הייתי מעמיד פנים שאני באמת עובר על פני עשרות הספרים שעל המדף בחדר הילדים ומחפש משהו שיתאים ספציפית לאותו ערב, כשברור לגמרי גם לי וגם לתום או לגאיה, שבסופו של דבר ידי תנחת למשל על הספר: "יש לי צרות, אבל לא כאלה!". הפתעה, עאלק.

"וחזרתי הביתה לכפר קליפר.

ידעתי: צרות מחכות לי בכפר.

אז קניתי מקל, מקל מצוין.

אם תגיע צרה - אני מוכן.

עכשיו מסכנות הצרות שלי.

כי עכשיו לצרות יש צרות בגללי."

אני לא משתגע על הנטייה שרווחת היום להכתיר כל אדם שיש לו ניצוצות של כישרון כזה או אחר בתואר 'גאון'. אבל פעם בכמה זמן צץ בתחום כלשהו מישהו שעשה דברים שאף אחד לא עשה לפניו וכנראה אף אחד לא יעשה אחריו באותו תחום. כזה היה ד"ר סוס בתחום ספרי הילדים. האיש פשוט ברא עולם משלו שאין לו סימן וזכר בשום מקום אחר, והשתמש בסגנון ושפה שאף אחד אחר לא השתמש, וכל זה ב-65 ספרים, לאורך תקופה של יותר מ-50 שנה.

 

וההתחלה לא היתה קלה. אני לא יודע כמה מזה אמת, אבל הסיפור הידוע הוא שלאחר שספרו הראשון "רחוב תות, סיפור לא פשוט" (ככה זה נקרא בעברית בתרגומה של לאה נאור) נדחה על ידי עשרים ומשהו מוציאים לאור, לקח ד"ר סוס את כתב היד ויצא לשדרות מדיסון בניו יורק בתחושה אובדנית, במטרה לעשות איתו משהו נורא. התחושה שלו היתה שכאן כנראה התחילה והסתיימה הקריירה הקצרה שלו כסופר ילדים. לפתע פגש לגמרי במקרה ברחוב את מייק מקלינטוק, ידיד ותיק מהקולג'. "מה אתה עושה בחיים?" שאל אותו הדוקטור. "בדיוק התמניתי לעורך ספרי ילדים בהוצאת ספרים, ממש כאן ברחוב." ענה הידיד הותיק. "אז אולי תציץ בכתב היד של הספר שכתבתי". מייק הציץ ומייד גרר את ד"ר סוס למשרדו לחתום על חוזה. תוך זמן קצר הפך מייק מקלינטוק לעורך ראשי של ההוצאה וטד גייזל הפך לד"ר סוס. מאוחר יותר הוא אמר:"אם הייתי הולך לכיוון השני של הרחוב כנראה שהייתי היום בעסקי הניקוי היבש".

עסקי הניקוי היבש הפסידו כנראה את תאודור גייזל, אבל אנחנו הרווחנו את ד"ר סוס. וכך, מסוף שנות השלושים עד ימיו האחרונים ממש, בתחילת שנות התשעים, קיבלנו מהדוקטור מנה גדושה של הומור מטורף, דמיון חסר גבולות ופורץ מסגרות, משחקי מילים גאוניים ופה ושם גם קצת מסרים פוליטיים, חברתיים ואפילו אקולוגיים:

"ומה עוד? גנח הלורקס (הוא היה מעוצבן)

הרשה לי לדבר על שיק-שק-דין-דון-דן

המכונות, יום ולילה, לא פוסקות להרעיש,

עושות גלופיטי-גלום, וגם סקלופיטי ספליש!

והבוץ המלוכלך לאן הוא נשפך?

אראה לך אז המלוכלך! המלוכלך!"

(הלורקס)

מה שאני אוהב אצל ד"ר סוס הוא שהוא הצליח ליצור עולם משלו, עם חוקים משלו (או בלי חוקים בכלל) שאינו מתחשב, או יותר נכון מתעלם לחלוטין מהעולם שאנחנו מכירים. הכל אצלו אחר, שונה. דמויות רבות שלו הם יצורים חסרי זהות שלא ממש קיימים במציאות. השמות שלהם מוזרים, והנוף והארכיטקטורה שברקע לא דומים לשום דבר אחר. ד"ר סוס מעולם לא אייר קו ישר, הכל אצלו בתנועה, גם קירות הבתים. אני חייב להגיד שהיתה לזה השפעה גדולה גם על הכתיבה ובעיקר על האיור שלי ואני יכול להגיד בלי למצמץ שספרי השני "סיפורי חייזרים" הוא בעצם סוג של מחווה לספריו של ד"ר סוס. גם ביתו של הסופר יהויכין קרופניק מספרי "פומי, סיפור על טפיר" שאב את השראתו מהארכיטקטורה ה"סוסית".

והכתיבה - ללקק את האצבעות. בתור אחד שהתחיל בתור צייר קריקטורות וקומיקס, הביא ד"ר סוס את החריזה שלו לרמה שלא היתה מביישת את גדולי המשוררים. למזלנו הרב, רמת החריזה נשמרת גם בתרגומים לעברית של ספריו של הדוקטור, בהתחלה בתרגומה של לאה גולדברג, ואח"כ אבירמה גולן ובעיקר לאה נאור, שעשתה נפלאות עם הטקסט הלא-כל-כך-פשוט הזה.

ועכשיו, כמה מילות פרידה בשפת המקור:

...So

be your name Buxbaum or Bixby or Bray

or Mordecai Ali Van Allen O'shea

you're off to great places! Today is your day

Your mountain is waiting

So... get on your way

(Oh, the places you'll go/ אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים)

צרור עצות לסופר התחיל

או: כיצד נהיתי אודטה של ספרי הילדים

30.8.10

 

מארק טוויין אמר פעם שאחרי שהוצאת את הספר הרביעי, אתה יכול להתחיל לתת עצות לאחרים איך לכתוב.

טוב, האמת היא שהוא לא אמר את זה, לפחות לא בקול, אבל תודו שזה נשמע אמין. שהרי היום, כשאני כבר מגדיר את עצמי כסופר ילדים ומאייר בלי למצמץ אני יכול סופסוף להרשות לעצמי לעטות ארשת קלה של חשיבות עצמית ולדלות ממעמקי נסיוני הדל בן שמונה השנים כמה טיפים שאולי יעזרו למישהו שעושה את צעדיו הראשונים בג'ונגל המו"לי הישראלי.

וכאלה לא חסרים.

אם אתה אינסטלטור, כנראה שכל יומיים בערך מישהו מספר לך שיש לו סתימה בצנרת או דליפה בשרותים. אם אתה עורך דין, פתאום לכולם יש סעיף בעייתי בחוזה השכירות. אני, לעומת זאת, נתקל לא מעט בסופרי צללים שמסתתרים בינינו, ובאמתחתם סיפור ילדים, שלרוב נכתב בהשראת הזאטוט הפרטי שלהם. מסתבר שהרבה מאד אנשים כותבים לפחות פעם בחייהם סיפור ילדים או רוצים לכתוב כזה, ולא תמיד יודעים מה לעשות עם הדבר הזה שפתאום נחת עליהם.

אז במיוחד למענם אני נכנס לנעליה הגדולות של אודטה ומגיש כמה טיפים לסופר הילדים המתחיל:

 

תהיו אתם

אל תנסו לכתוב סיפור של מאיר שלו, או סיפור של לאה גולדברג או סיפור של ד"ר סוס. אתם זה אתם, ויש לכם מה להגיד, ואם לא - בטח יש משהו אחר שאתם יודעים לעשות.

אל תהיו משרד החינוך

פעם, ולפעמים גם קצת היום, היתה נטיה לכתוב ספרי ילדים לפי בעיות ופתרונן: הילד לא נגמל - בואו נלמד אותו לשבת על הסיר, הילדה מפחדת להרדם - בואו נראה לה שמפלצות זה דבר נחמד, הילד משתעמם - ממממ... לא חשוב. אז בוא ואגלה לכם סוד קטן: על כל הבעיות החינוכיות כבר כתבו, ורוב הסיכויים שאין לכם כבר כמעט מה לחדש. וגם אם מצאתם בעיה שעוד לא פתרו - מה אתם, סופר נני?

 

לא חייבים לחרוז

חרוזים זה סבבה, וכמה מיצירות המופת הכי גדולות של ספרות הילדים כתובות בחרוזים. אבל עדיין, ממדגם מייצג של כתבי יד שקיבלתי במהלך חיי, יש לי תחושה שחלק גדול מהכותבים מנסים את כוחם בחרוזים מכל מיני סיבות שלא קשורות לאיכות הסיפור: להוכיח יכולת כתיבה כלשהי, להתמודד עם האתגר או סתם להרשים בחורות רגישות. הבעיה היא שלא תמיד חרוזים מתאימים לסיפור, ולפעמים הסיפור היה יכול לצאת הרבה יותר פשוט וטוב בלי כל המאמץ שכרוך בחריזה, וזה חתיכת מאמץ, תאמינו לי, הייתי שם.

 

אל תנסו להיכנס לראש של המו"ל

האמת שאין בכלל דבר כזה "הראש של המו"ל". יש בישראל כמה עשרות הוצאות לאור, יושבים בהם כל מיני אנשים שמחליטים החלטות, ולכל אחת יש דעה אחרת על החיים, בלי קשר לגודל המו"ל, לאינטליגנציה או לנסיון בתחום. ספר שמישהו אחד אוהב, מישהו אחר יכול לתעב בכל נימי נפשו ולהיפך, ויעיד על כך הארי פוטר, שנדחה בעשרים וכמה הוצאות לאור לפני שהפך לתרנגולת שמטילה ביצי זהב. אז אל תנסו לחשוב על זה אפילו, פשוט תכתבו את מה שאתם כותבים הכי טוב שאתם יכולים ותשלחו את כתב היד לכמה שיותר הוצאות לאור.

 

אל תצפו ליותר מדי אבל גם אל תמעיטו בערככם

בארץ יוצאים לאור המון ספרים בשנה. עם הספר או לא עם הספר? הוצאות הספרים נאלצות להתמודד עם כמויות בלתי אפשריות של כתבי יד על שולחנן. אל תצפו לזה שמישהו מחכה שם לספר שלכם בשקיקה ובקוצר רוח. מצד שני, אם אתם מאמינים שיש לכם משהו טוב ביד, וגם הילה ותמר, האימהות מהגן, חושבות ככה, אל תהיו פראיירים ותקפצו על ההצעה הראשונה שאתם מקבלים מאיזה מו"ל קיקיוני ("תשלמו לי עשרים אלף שקל ואני אדפיס לכם את הספר"). אני אישית ממליץ לשמוע מה יש להוצאות הגדולות להציע, לדעתי עדיף לעבוד עם גוף מסודר ומנוסה שיכול לקחת סיכונים, שמעתי על כאלה שהוציאו ספר בהוצאה קטנה ונפלו חזק, בלי הכללות כמובן. אל תפחדו מההוצאות לאור הגדולות, לפעמים יושבים שם אנשים נחמדים וטובים שאוהבים ספרים.

 

אל תחשבו שיווקית

אף אחד, לפחות לא שאני מכיר, לא קנה יאכטה מספרי ילדים. תעשו לי טובה ואל תכתבו ספר ילדים כדי לעשות ממנו בוכטות, כי זה לא יקרה, וככה גם הספר יראה. זה לא אומר שאני ממליץ לכם עכשיו לכתוב ספר שאף אחד לא יקנה ואף אחד לא יראה, אבל זה לא ממש בשליטתכם, תאמינו לי, לשוק יש חוקים משלו. אל תנסו לכתוב על דמות שאפשר להפוך לבובה ולטי שירט ולדי.וי.די לפני שיש לכם בכלל סיפור טוב ביד. פשוט תכתבו את מה שנראה לכם טוב ונכון, ואם זה באמת טוב, אנשים יאהבו את זה ויקנו את זה. או שלא...

 

אל תבקשו ממני לאייר לכם את הספר

כתבתם סיפור, הכל סבבה, ועכשיו אתם רוצים לשלוח אותו להוצאה לאור. מה עם האיורים? אני לא חושב שהוצאות הספרים מצפות לקבל ספרי ילדים מאוירים מראש, בשביל זה יש מאיירים שהן עובדות איתם. אני חייב לספר שאת כל ספריי שלחתי להוצאת כתר כשהם כבר מאויירים. אבל יכולתי להרשות לעצמי לקחת סיכון, כי אני גם המאייר ולא גביתי מעצמי תשלום. אני אישית לא ממליץ לסופרים מתחילים לדאוג לאיור הספר לפני שהוצאה לאור מסכימה להוציא אותו - גם חבל על הכסף, כי יכול להיות שבסופו של דבר הספר ישאר במגירה, וגם לא בטוח שהמאייר שתמצאו הוא המאייר הנכון לביצוע המשימה - המאיירים הטובים ביותר גובים תשלום גבוה, שלא תצטרכו לשלם אם הספר ייצא לאור בהוצאה גדולה. אלא אם כן אתם גם מאיירים ממש טובים, או שאתם מכירים מאייר צעיר, רעב ומוכשר בטירוף, שמוכן לאייר כמה דפים בספר תמורת תשלום אם הספר יצא לאור, אני ממליץ לכם לשלוח את כתב היד ללא איורים, ואם הספר טוב - ימצאו לו את המאייר שהכי מתאים בשבילו.

 

אמונה

רבאק, תאמינו בעצמכם, מה כבר יש לכם להפסיד?

הרשימה

9.8.10

 

אחד הטרנדים היותר בולטים בתקשורת היום הוא הצורך לדרג. רשימות המדרגות כמעט כל דבר שזז צצות השכם והערב בעיתונות הכתובה והמשודרת החל מרשימת האנשים המשפיעים ביותר השנה, דרך רשימת הכדורגלנים עם המשכורת הכי גבוהה בליגת העל וכלה ברשימת הדוגמניות עם תנוכי האוזניים הכי סקסיים. כולם מדרגים ומדרגות.

אז גם אני רוצה רשימה משלי.

שהרי בתור בלוג בולט ומשפיע בעל תפוצה של אלפי, אם לא עשרות אלפי קוראים ביום (טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל לא פחות משישה), אני צריך גם לדרג משהו, ומה יכול סופר ילדים לדרג? נכון, ספרי ילדים. אז נברתי בנבכי זכרוני והעליתי מהאוב רשימה של כמה ספרים שאותם הכי אהבתי להקריא לילדיי לפני השינה. ואני מדגיש - אלה לא הספרים שאהבתי לקרוא בילדותי, וגם לא הספרים שהילדים שלי הכי אהבו, אלא הספרים שאני, בתור אבא-מספר-סיפורים-לפני-השינה, הכי אהבתי לשלוף מהמדף, לשבת על הכיסא ליד המיטה של תום או של גאיה ולעוף איתם עד ששמורות העיניים (שלי בדרך כלל) היו מתחילות לצנוח.

זה לא ממש מצעד או רשימת דירוג, אלא רשימה של כמה ספרים, מסודרים בסדר אקראי, שאותם אני הכי אוהב וזו דעתי הפרטית לגמרי. העובדה שאני במקרה גם סופר ילדים אין בה כדי להפוך את הרשימה הזאת לאורים ותומים של מישהו, אבל אם מישהו יקבל ממנה השראה - על הכיפאק.

 

אבא עושה בושות/ מאיר שלו

אני פשוט מת על הספר הזה, ספר שהופך את כל הקלישאות של מוסד המשפחה על פיהן: האמא היא הקרייריסטית בבית, והאבא, שהוא סוג של אדם יוצר, חי לפי אמות מידה שהוא יוצר לעצמו, מה שלא מפסיק לפדח את בנו שצריך לספק כל הזמן לסביבה הסברים על ההתנהגות המוזרה של אבא. יש פה בלי ספק משהו שמזכיר לי קצת אותי, בלי החלק של הפדיחות, אני מקווה. סיפור גאוני לדעתי.

 

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו/ אפריים סידון

משל פוליטי, כמו שרק אפריים סידון יודע, על מקורות הסיכסוך. על פניו נשמע קצת כבד, אבל כתוב בצורה מרומזת ומסופר בצורה מקסימה והומוריסטית, בחריזה כמעט מושלמת ובכישרון עצום. האיורים של יוסי אבולעפיה, כמו בספר הקודם, חינניים כמו תמיד ומוסיפים עוד קריצה לסיפור.

 

יש לי צרות אבל לא כאלה/ ד"ר סוס

קצת התאפקתי, אבל הגעתי לאחד והיחיד. לא אכחיש שד"ר סוס הוא סופר הילדים הנערץ עלי, ואני כנראה לא היחיד שחושב שהוא היוצר הגדול ביותר בתחום הזה מאז ומעולם. אצלנו בבית מתים עליו, אני הייתי מקריא לילדים את ספריו בעברית ומיכל היתה מקריאה להם את ספריו באנגלית. הספר הזה הוא מסע מטורף והזוי בחיפוש אחר האושר המוחלט. יצור לא ברור, כמו שבדרך כלל אצל הדוקטור, עובר תלאות איומות, אבל איומות, בנסיון להגיע לעיר מופלאה שבה, לפי השמועות, אין צרות בכלל. עד שבסופו של דבר הוא מבין שאת האושר אפשר להשיג גם בהתמודדות עם הצרות ולא רק בבריחה מהן. הדמיון חוגג.

 

חתול תעלול/ ד"ר סוס

קלאסיקה, אין מילה אחרת. הספר נכתב מתוך אילוץ: ללמד ילדים מילים חדשות, וד"ר סוס קיבל רשימה של 200 מילים מהן הוא היה צריך לכתוב ספר. וזה מה שיצא - אחד מספרי הילדים הנקראים והמבריקים בהיסטוריה. מצחיק, מטורף, חסר גבולות לחלוטין, או בשתי מילים - ד"ר סוס.

 

בא עם גרביים/ ד"ר סוס

כשרצינו לצחוק ביחד לפני השינה, הספר הזה היה הפתרון האולטימטיבי, ספר שכולו משחקי מילים פסיכיים למדי שבהם משתמש השועל בגרביים (כך במקור) כדי להטריף את ידידו, היצור הבלתי מזוהה. הרבה רופאי שיניים חבים את הקריירה שלהם לספר שובר השיניים הזה. כשקוראים את המקור באנגלית מתחילים להבין את גודל הכישרון של לאה נאור שתרגמה את הדבר הבלתי אפשרי הזה לעברית.

 

המלחמה האיומה על החמאה/ ד"ר סוס

בסוף ימיו נהיה ד"ר סוס טיפה יותר רציני והתחיל לכתוב משלים עם גוון פוליטי ואקולוגי. זה אחד בספרים האחרונים שלו והוא בעצם משל על הטימטום שבמאזן האימה הגרעיני והמלחמה הקרה. נשמע כבד? ממש לא, תסמכו על ד"ר סוס שידע איך לעשות מנושא כל כך כבד חוויה כיפית ודי פסיכית. ספר עם אחד הסופים התמוהים והלא-ברורים ביותר שאני מכיר. ואולי טוב שכך...

 

טרופותי/ ג'וליה דונלדסון ואקסל שפלר

הצמד הזה הביא לנו כמה יצירות מופת ממש נפלאות, וזה האחד שהכי אהבתי. הסיפור על העכבר התחמן שבתחבולותיו מצליח להסיר מעליו כל איום אפשרי שהיער צופן לו, כתוב בחוכמה ובחריזה מושלמת (גם התרגום העברי), והאיורים - ללקק את האצבעות.

 

דירה להשכיר/ לאה גולדברג

אולי קצת בנאלי ומתבקש, אבל מה לעשות - מהקסם שמהלך על טובי ילדינו כל כך הרבה שנים אי אפשר להתעלם. סיפור שכיף להקריא (בעיקר אהבתי לעשות את הקולות של החזיר המעצבן והגזען, תמיד כיף לשחק את הבד-גאי) והמסר תמיד מרחיב את הלב ותמיד אקטואלי. אני קורא את הפרוטוקול של ישיבת ועד הבית אצל הורים שלי בת"א ומבין כמה חשוב להסתדר עם השכנים. אולי גם הפוליטיקאים שלנו יבינו יום אחד...

 

כך ולא כך/ לאה גולדברג

הסיפור השני בקובץ של דירה להשכיר. דיאלוג מקסים ומשעשע בין ענת שרוצה ציורים ואביה שמנסה, ומצליח, לשגע אותה ומצייר לה הכל הפוך. סיפור מעולה להורים שאוהבים להוציא מעצמם את השחקן, הדיאלוגים פשוט מבקשים את זה. באחד מימי ההולדת של גאיה אפילו הצגנו את הסיפור בפני הילדים.

זהו פחות או יותר. היו עוד כמה בלי ספק וחלק אולי פשוט שכחתי בגילי המתקדם, אבל הספרים שהזכרתי כיכבו אצלנו במרבית מהלילות ואני בטוח שהם יהפכו  לחלק בולט מזכרונות הילדות של הילדים שלי.

9 דקות תהילה

19.7.10

 

האמן אנדי וורהול אמר פעם שלכל אדם מגיעות 15 דקות של תהילה. אני קיבלתי תשע וקצת, ובשעה שתיים וחצי, כשהתהילה מנמנמת צהריים. זה היה בתכנית "מקצוענים" בערוץ 10 עם המראיינת שירה פליקס וזה שודר בתחילת יולי.

הצילומים התקיימו בערך שבועיים לפני השידור, וגם אז היתה שעת צהריים של קיץ, כך שהאוירה היתה נינוחה עד מנומנמת. המרואיינים יושבים במין חדר המתנה ונכנסים לאולפן בסרט נע, אחד יוצא ואחר נכנס. שירה פליקס עצמה היתה מקסימה וסיפרה לי בדקות המועטות לפני הצילומים, שבתור יושבת ראש ועד ההורים של הגן של ביתה, היא הזמינה את ספרי החדש "משעמם לי" כמתנת סוף-שנה לכל הילדים. "ממממ", חשבתי לעצמי, "היא כנראה בעדי". לא הולך להיות פה ראיון צולב של איזה גבי גזית או רינו שיורה צרור בפוליטיקאי מושחת. האולפן הוא בעצם סלון, והדבר היחיד שעושה את ההבדל היא נוכחותם באזור של שני צלמים, די מנומנמים גם הם, שלא מתאמצים להפגין המון נוכחות בשטח. באיזשהו שלב כמעט ושכחתי שמצלמים אותי והעסק זרם כמו שיחות סלון בערב ששי, רק פיצוחים ואבטיח עם גבינה בולגרית היו חסרים שם כדי להשלים את האוירה.

בקיצור, לפי התגובות שקיבלתי, מסתבר שעברתי מסך די טוב, אבל כנראה לא מספיק טוב כדי שאקבל הצעה מפתה להגיש טוק-שואו משלי למשל, או שעדרי פפראצי ימתינו כל בוקר מחוץ לביתי. איזה מזל.

אתם מוזמנים להקליק על התמונה ולראות את הראיון המלא באתר של נענע 10. תבלו.

 

יש מחיר לחופש

30.6.10

 

אם שכחתי לרגע מה היו מקורות ההשראה לספרי החדש "משעמם לי", הרי באה המציאות, בדמות החופש הגדול של בתי הספר, וטפחה על פניי ההמומות.

כאילו שלא ידעתי שזה עומד להגיע מתישהו.

כל שנה, בדיוק באותו תאריך, מגיע היום הזה ותופס מאות אלפי, אם לא מליוני הורים, לא מוכנים עם הבעה של שוק טוטאלי על הפנים. מה? הילדים? בבית? ח-ו-ד-ש-י-י-ם? כאילו התופעה לא התרחשה בדיוק מופלא לפני שנה וכאילו שאז הם לא שרדו את זה איכשהו, בשארית כוחותיהם האחרונים.

אני לא מכחיש שבתור הורה שלא צריך לקום כל בוקר ולצאת לעבודה (כאלו הם חייו של סופר ילדים, תאכלו את הלב), יש אספקט מסוים בחופש הגדול שאני די אוהב: לא צריך לקום בבוקר בכלל! לא צריך לארגן שעון מעורר, להעיר את הילדים, להכין להם סנדויצים ולהיזכר לשאול את השאלה הנצחית שניה לפני שיוצאים אל האוטו: "..ושיניים ציחצחתם?". אז אמנם גאיה בת השבע הולכת לקייטנה, אבל לא יקרה שום אסון אם היא תאחר קצת בבוקר. אני משלם על הקייטנה ממיטב כספי, זכותי. אז עכשיו אבא יכול ללכת לישון ממש מאוחר ולגלוש באתרים שלסופר ילדים מכובד ובעל תדמית נקייה אסור לדבר עליהם.

עד כאן היתרונות.

ומכאן נעבור לנושא הכאוב שכל חופש גדול טומן בחובו לכל הורה, ויהא בוגר מכון אדלר ככל שיהא - מה לכל הרוחות עושים איתם???

"יותמי, אתה רוצה ללכת לחבר"?
"לא, זה משעמם!"
"רוצה לקרוא ספר?"
"שיעמום אחד גדול"
"לשחק אתי במחשב?"
"לא מעניין."
"פאזלים?"
"מ-ש-ע-מ-ם"
"אתה יודע מה, יותם? בוא נלך לים!" אמר אבא בהתלהבות.
"נו, טוב" ענה יותם בקצת פחות התלהבות. הוא התחיל להשתעמם מלומר שמשעמם לו.

(מתוך "משעמם לי", ספרי החדש)

אין הורה שלא מרגיש בימי החופש צורך עז להפוך לצוות הווי ובידור, רק שלרוב ההורים יש את האפשרות להימלט מדי פעם בפעם למקום מפלט נעים וקריר שנקרא בפינו "מקום עבודה". אני, כאמור, לא זוכה ליהנות מהפריבילגיה הנ"ל, כי לסופרי ילדים אין מקום עבודה, לבד מעליית הגג והעששית. אז מדי יום אני הופך והופך בשלל שפע האירועים והאפשרויות שמוצעות לדרדקינו בימי החופש, רק כדי לגלות שתום, העושה את צעדיו הראשונים בגיל ההתבגרות, מעדיף בעצם לבלות כל היום מול פייסבוקו וחבריו הוירטואלים (חחחחח, ענקקקקקקקק!!!!!) מאשר לבלות במרכז המבקרים החדש של המוסד לביטוח לאומי או במוזיאון לתולדות העליה השניה בפתח תקווה (אם יש דבר כזה).

שאלו אותי לא מזמן אם האבא ב"משעמם לי" זה בעצם אני. עניתי שזה אולי האבא שהייתי רוצה להיות, מין פנטזיה של אבא, שיודע להזמין ספינת שודדי ים בטלפון נייד ומזמין מראש כרטיסים לאליפות העולם הבינכוכבית בכדורגל. הבעיה שגם שם זה לא עובד. יותם, הילד, לא מתלהב גם כשהוא חווה את ההרפתקאות שהן אולי הפנטזיה האולטימטיבית של כל ילד, אולי כי לא חשוב מה נעשה כדי לעניין אותם, להם כבר יש תגובה מוכנה מראש בארסנל: "מ-ש-ע-מ-ם!".

לפעמים נראה לי שהרצון הזה לעשות כל הזמן משהו כיפי עם הילדים בימי החופש הוא יותר צורך שלנו, ההורים, מאשר שלהם. הם מצידם, רק שיעזבו אותם בשקט - יש עכשיו בוב ספוג. אבל לנו מנקרים בראש כל הזמן המחקרים שאומרים שילדים שמבלים יותר מ-4 שעות ביום מול המסך, הופכים למבוגרים שמנים, רופסים וחסרי תכלית ומשמעות בחיים, שנזקקים לטיפול פסיכולוגי שוטף על חשבון אבא ואמא, מה שאולי נכון. ואין מצב שניתן לזה לקרות! אז קדימה חביבי, קום מהספה, אנחנו הולכים עכשיו לפסטיבל בובות רחוב בגדרה!

 

כדורגל מנקרים 90 דקות

17.6.10

 

"מולם ניצב ברוב הדר איצטדיון עצום, הרבה יותר גדול מאיצטדיוני הכדורגל שיותם ראה בטלויזיה.
אל האיצטדיון נהרו עשרות אלפי חייזרים בכל צורה וצבע שיותם רק יכול להעלות בדעתו.
"בוא נמהר" אמר אבא, "המשחק מתחיל בעוד חמש דקות".
הם השתלבו בהמון שנהר אל תוך האיצטדיון וברגע שהתיישבו במקומותיהם, נשמעה שריקת הפתיחה.
על המגרש התרוצצו שתי קבוצות של חייזרים. זה נראה ליותם קצת לא הוגן, כי לחייזרים מהקבוצה הראשונה היתה רגל אחת יותר מאשר לאלה שבקבוצה השניה. הוא התפלא לגלות שגם הכדור היה חייזר, עגלגל ושמנמן.
קהל החייזרים העצום שמילא את האיצטדיום היה מאד פעיל ולא הפסיק לשיר, לנגן, לנופף דגלים ולעודד את שתי הקבוצות.
דקות ארוכות חלפו, והתוצאה הייתה עדיין 0-0.
"איזה משחק משעמם! אין בכלל גולים!" 

(מתוך ספרי החדש "משעמם לי!")

נשמע לכם מוכר? חסרות שם רק וובוזלות, אותה חצוצ-רע איומה שמזמזמת לנו במוח מתחילת המונדיאל.

בזמן כתיבת שורות אלו חלף לו שבוע מאז החל אירוע הספורט הגדול בתבל, וגם אני, כמו מיטב גברי העולם, מונח לי על הספה, מול קערת אבטיח וגבינה בולגרית, ומנסה להבין למה הכדור העגול ביותר שנוצר אי פעם, שתוכנן ע"י מיטב המוחות בעלות מטורפת של מיליוני יורו, מסרב בעקשנות לחדור לשער שרוחבו 9 מטר.

אני חייב להודות - אני לא פריק של כדורגל, ונכחתי פיזית רק ב-3 משחקים בימי חיי (באחד מהם אפילו ראיתי את מראדונה בביקורו ההיסטורי בארץ). בשנים האחרונות דוקא תום, בני המתבגר, הכניס אותי קצת לעניינים, והיום אני גם שולט קצת בנבכי ליגת האלופות האירופית ויודע איזה חלוץ עבר מברצלונה לאינטר (סמואל אטו) וכמה מרוויח כריסטיאנו רונאלדו בריאל מדריד (מלא כסף). אבל כאן מסתיימת הדבקות שלי במשחק, מומחה גדול אני לא. אבל מונדיאל זה משהו אחר. זה הטופ, הגדולים ביותר באים למפגש הפסגה האולטימטיבי. זה המקום בו מתרחשות הדרמות הגדולות ומשתחררים יצרים חבויים.

איזה דרמות ואיזה נעליים.

עד עכשיו המשחקים הם פיהוק אחד גדול ואני מוצא את עצמי לא פעם ולא פעמיים מנקר קלות מול המסך, ולא מדובר בהפועל יהוד נגד בני סכנין, מדובר בברזיל, הולנד, צרפת, פורטוגל ואיטליה. האריות שבאריות.

אז מה יגיד יותם, שאביו לוקח אותו לטופ שבטופ שבטופ - אליפות העולם הבינכוכבית בכדורגל, יותר מזה? -  אבל שערים הוא לא רואה? משעמםםם!!!

 

זהירות, רשימה נוסטלגית

6.6.10

 

אני אוהב את שבוע הספר

קודם כל, אני אוהב להיות מוקף בספרים, גם אם אין לי כל כוונה לקרוא אותם. סתם, הנוכחות שלהם עושה לי טוב. אני אוהב לראות את עם ישראל בתור עם הספר, ולא בתור עם הכוכב-נולד, או עם האיקאה או עם הפלאזמה. ובכלל, מאז שהפכתי לסופר, אני קצת, איך לומר בשיא הצניעות - די אוהב את הפוזה. נחמד לי לעמוד מאחורי הדוכן, ליד המוכרת הצעירה, ולחייך לעוברים ושבים כאילו אני אומר: "כן, כן, זה אני. שמעתם עליי, לא? מה לא?? מפעם לפעם מכריז הרמקול על סופר כזה או אחר שחותם על ספרו החדש ורב המכר (כולם רבי מכר בימינו) בדוכני ידיעות אחרונות, עם עובד או זמורה ביתן, כשמידי פעם משתרבב בין העמוס עוזים לרם אורנים גם שמו של אחד, רוני חפר, שחותם על ספרו החדש בדוכן הוצאת כתר.

והכריזה המפנקת הזאת, לא יכולה שלא לקחת אותי שנים אחורה, באותה עונה של תחילת-זיעה ובאותה כיכר שאז נקראה כיכר-מלכי-ישראל, לילד תל אביבי מאותגר-גובה וממושקף קלות, שהיה משוטט לו בין הדוכנים בעיניים מצועפות (שמישהו יגיד לי כבר מה זה עיניים מצועפות), ידו מלטפת עטיפה של לקסיקון צה"ל ומשם נשלחת אל ספר המדע-בדיוני החדש של אייזיק אסימוב. והוא כל כך שקוע בספרים החדשים והישנים, שאז עוד לא חשבו לקרוא להם "כותרים", שהוא לא שומע את הרמקולים שמכריזים: "בדוכן הוצאת מזרחי יחתום הסופר אבנר כרמלי על ספרו החדש בסדרת הספורטאים הצעירים" ורק ברגע קל של התנתקות מאלפי המילים והעטיפות הצבעוניות והשטרות שמחליפים ידיים, הוא עוצר לשניה לחשוב: "מממ, מעניין איך נראה אבנר כרמלי הזה? הוא לא קצת דומה לאון שריג, זה שכתב את דנידין?"*

כן, הייתי משוטט שם שעות, לא היה צריך להספיק לתפוס אוטובוס חזרה, גרתי 5 דקות ברגל משם. במיוחד אהבתי את השולחנות הקטנים בשוליים, עם כל המשוררים התמהוניים, שקוששו פרוטה לפרוטה והוציאו ספר שירים ענוג במו-ידיהם, ועכשיו הם מקוים שמישהו יטרח להעיף בו מבט. ובמיוחד את השולחן עם הקשישה החביבה שהסבירה לי באריכות על ספרה המהפכני העוסק בהטיית פעלים בשפה העברית, וכיבדה אותי בשזיפים מיובשים.

מישהו מעיר אותי משרעפיי, "אתה רוני חפר?". מהעבר השני של דוכן הספרים עומד אב כרסתן ומקריח ומאחורי גבו מציץ בביישנות ילד קטון כבן 4 או 5. "אתה רואה, עומריקי, ככה נראה הסופר שכתב את הספר על הדרקון" הוא אומר וגורם לילד להיבלע לחלוטין מאחורי גבו, "אתה יכול לכתוב לעומרי הקדשה?"

"בטח, בכיף" אני אומר ומתבשם לחלוטין מרגע התהילה. מעניין מה היה חושב עלי אותו ילד ממושקף? הוא היה גאה בי? חולם להיות כמוני, או חושב לעצמו :"עזוב אותך עכשיו מהקדשות, תן להסתכל קצת על הספרים החדשים".

אז עכשיו אני והמשקפיים שלי שם, בדוכני כתר, תבואו לבקר...

*למי שלא יודע, הנה פריט טריוויה: אבנר כרמלי ואון שריג הם אותו בן אדם.

 

אפשר חתימה?

24.5.10

 

בדקתי טוב טוב:

לא הגעתי לשלבים הסופיים של "כוכב נולד", לא יצאתי מעולם עם בר רפאלי, לא הבקעתי את שער הניצחון לרשתה של מנצ'סטר יונייטד ואני לא מגיש שעשועון טלויזיה כשאני מחופש לנהג מונית. אפילו לא קרוב.

ובכל זאת, בחלק גדול ממפגשי-הסופר שאני מקיים בבתי ספר, ממש שניות לאחר שאני אומר "להתראות, אני מקווה שנהניתם!", אני נעטף בטבעת הדוקה של זאטוטים מצווחים כשלעברי נשלחות עשרות ידיים קטנות אוחזות בפתק קטן שנתלש, או יותר נכון נקרע בחיפזון ממחברת חשבון או תנ"ך, ובפיהם דרישה אחת חד- משמעית: "אפשר חתימה?"

 

אין לי שום כוונה להצטדק - זה בהחלט עושה טוב לאגו. אם הם רוצים חתימה, ובכזאת אסרטיביות, הם כנראה אהבו אותי ואת המפגש שלי. מה רע בזה?

מצד שני, אני לא יכול להימנע ממחשבות על תרבות הסלבס שבה אנחנו חיים. אנשים צעירים תמיד חיפשו דמויות להערצה. בשלב שבה הנפש הרכה מתחילה להתעצב יש תמיד חיפוש אחרי מישהו שמייצג בשבילך משהו, או שאתה שואף להידמות לו, וזה בסדר גמור ואפילו מקסים במקרים רבים. אבל נראה לי שבשנים האחרונות בעיקר לא צריך לעשות הרבה כדי להיכלל בקטגוריה: "סלב". מספיק להופיע בטלויזיה בזמן הנכון, ואולי לעשות את הדבר הקטן שימשוך את תשומת הלב הנכונה והופס  - אתה סלב לא פחות משלמה ארצי.

זה יכול להיות די מתסכל. סוף כל סוף, העולם מלא באנשים מוכשרים ויצירתיים שהביאו לנו יצירות מופת מהמעלה הראשונה, והם יכולים לחצות את הרחוב בשעה הסואנת ביותר מבלי שאף זאטוט זב חוטם יניד לעברם עפעף שלא לדבר על לבקש חתימה. אבל מה לעשות, זו דרכו של עולם.

אז מה אני מקטר? אמנם ביציאה מביתי לא ממתינים לי עדרי פפארצים ומדורי הרכילות לא מדווחים  עם איזו דוגמנית-על נצפיתי סועד בסושי בר (סביר להניח שעם אף אחת, אני לא סובל סושי), אבל היי - ילדי בית הספר שמעולם לא ראו את פרצופי על המסך ואולי גם לא שמעו את שמי עד אותו יום, יודעים להעריך מספיק איש שכותב ומאייר ספרים ובא לכיתתם לדבר על זה,  כדי שהדבר ייצור אצלם  את הצורך הבלתי נשלט לשמור את החתימה שלי על צעטלה זעיר שנתלש ממחברת, ופייר - זה עושה לי רק תחושה טובה - אולי בכל זאת יש עתיד לדור ההמשך...

אז אני מתנער מהמחשבות הנוגות, שולח את הילדים לילקוט להביא מחברת או יומן, בכל זאת - קצת כבוד, ומעמיד אותם בתור מסודר שנמשך לפעמים עד קצה הכיתה, ואז מצטייד בחיוך הכי שרמנטי שלי - חיוך הסלב - וחותם להם בניד ראש, העיקר שיהיו מבסוטים.

מבחינתי זה יכול להיות השילוב המנצח: כמה דקות בשבוע של השתכשכות בסלביות ומסאז' מפנק לאגו, ואחר כך חזרה אל בין צללי האנונימיות שאני כל כך אוהב. מה רע לי?

 

לכל מי שיש לו סיפור במגירה והוא מפחד

להוציא אותו משם

10.5.10

 

מאז שאני כותב ספרי ילדים גיליתי תופעה מעניינת: כמעט כל מי שמגדל דרדק רך בשנים כתב/ניסה לכתוב/רוצה לכתוב/חולם לכתוב ספר ילדים. ככה זה, אתה מקריא לילד סיפורים ואומר לעצמך: "היי, גם אני יכול, ואולי אפילו לא פחות טוב". בחלק מהמקרים הם גם צודקים.

מפעם לפעם הם גם פונים אלי, שולחים לי כתב יד כדי לשמוע חוות דעתו של מי שכבר היה בסרט הזה. אני חייב לומר שלצד חומרים שאינם ראויים למאכל אדם, גיליתי גם כמה יהלומים, שעם ליטוש קל היו יכולים להפוך לספר לא פחות מוצלח מכל מה שאפשר למצוא היום על המדף.

אבל משום מה, היצירות האלה נשכחות להן לעד בחשכת המגירה ואינן זוכות לראות את אור סטימצקי. משיחות שהיו לי עם כמה מהסופרים-טו-בי האלה גיליתי מה לרוב הסיבה: ה-ם  מ-פ-ח-ד-י-ם. "אולי זה לא מספיק טוב? מה יקרה אם אני אשלח את זה להוצאה לאור והם לא יאהבו? איך אני אתמודד עם דחיה? איך אמשיך לחיות?"

אז לכל מי שיש כתב יד עמוק עמוק במגירה, והוא חושב שהוא טוב ומאמין בו ובאיכויותיו, יש לי לומר דבר אחד: לכו על זה, תנו לזה צ'אנס, וגם אם ידחו אתכם, אז מה? זאת בדרך כלל רק דעתו של בן אדם אחד, עם חולשות אנוש, ואולי באותו יום בדיוק היתה לו עצירות קשה.

ועכשיו תרשו לי לספר לכם סיפור קטן:

זה היה אחרי שכתבתי את ספרי הראשון "האוצר של צ'מבלו". רק אציין שכתבתי ואיירתי את הספר במלואו, עוד לפני שידעתי אם מישהו בכלל מוכן להוציאו לאור. הוצאתי עותקים שלו במדפסת איכותית וכרכתי עותק אחד כספר.
ידידה שלי סיפרה לי על מו"ל קטן מגבעתיים  שיש לה איתו יחסי עבודה  ואולי כדאי לי לפגוש ולהראות לו את הספר. שמחתי על ההזדמנות, באותה תקופה רציתי רק שהספר יצא לאור ולא היה ממש איכפת לי מי יעשה את זה.
הגעתי לדירה קטנה בגבעתיים שם שכנה ההוצאה. הידידה ישבה שם עם המו"ל ואני הגשתי לו את העותק בדחילו ורחימו.
הוא בקושי העיף בי מבט.
האיש עיפעף קלות ובחוסר עניין בספר. "למה לדעתך מישהו ירצה לקרוא את הספר הזה?" שאל בטון קר.
חטפתי אגרוף לבטן. סוף כל סוף, זאת היתה התגובה הראשונה של מישהו "מקצועי" לספר שלי.
"אולי כדאי שתקרא אותו קצת" גימגמתי.
"בסדר, בסדר, תשאיר לי את זה".
אמר ודי נפנף אותי מהחדר.
יצאתי משם כהלום ברק. אולי אני בכלל לא סופר ואני לא יודע לכתוב? אולי לעזוב את זה? בכל זאת, הבן אדם מוציא לאור, הוא בטח מבין.
כמובן שלא שמעתי ממנו יותר.
למזלי אחרי כמה ימים תפסתי את עצמי והתחלתי ליצור קשר עם הוצאות לאור גדולות, והראשונים שקפצו על הספר היו מהוצאת כתר.
הספר יצא לאור תוך 3 חודשים ועד היום מכר קרוב ל-15,000 עותקים והוא אהוב על ילדים רבים.
מה זה אומר בדיוק? לא יודע.
אולי שלכל אדם יש דעה, וצריך לכבד אותה, אבל גם להתיחס אליה בערבון מוגבל, כי פה ושם מסתובבים אנשים עם דעות הפוכות באותו נושא בדיוק.
מקווה שעזרתי למישהו להתחיל לרוקן את המגירות.

 

זה הקטן גדול יהיה

27.4.10

 

"לנשוף, לנשוף, ועכשיו תדחפי, תדחפי, חזק!"
והיא נשפה ודחפה ודחפה ונשפה, ועשתה את זה עם המון רעש וצלצולים.
ואז לפתע הוא הגיח החוצה.
ואחריו עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד.
ואחריהם עשרות ומאות ואלפים של דפים, צבועים בצבעים עזים שהופכים לאיורים, שהופכים לסיפור.
ולבסוף, כשהכל נגמר, המכונה הגדולה נשפה נשיפה אחרונה והשתתקה.

ספר חדש נולד. שמו בישראל "משעמם לי!" והוא מה-זה דומה לאבא.

אני מנסה להיזכר בהתרגשות שאחזה אותי כשנולד לי הראשון, "צ'מבלו", ושואל את עצמי אם זו אותה התרגשות גם אחרי ארבעה ספרים. בכל זאת, עברו כמעט חמש שנים מהספר הקודם, וההריון הפעם היה ארוך מהרגיל ועמוס תלאות ומהמורות. אבל לידה היא לידה והתרגשות היא התרגשות ואני מאחל לעצמי שלעולם לא אגיע ליום שבו הוצאת ספר חדש שלי תהיה מעשה שבשיגרה.

הרעיון, כמו תמיד, צץ ממקום לא ידוע, אי שם בגלקסיה רחוקה.
אני לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, אני רק זוכר שהוא אופסן במשך תקופה ארוכה במגירת "הרעיונות שאין כל כך מה לעשות איתם" בראשי, ונשלף משם יום אחד בלי סיבה מיוחדת. פשוט ישבתי וכתבתי.
גם זה לא היה פשוט. הרעיון על ילד שמשועמם מכל דבר (משהו שהבאתי מהבית), ועל אבא שעושה הכל כדי להפיג את שיעמומו הכרוני של בנו, היה מאד גולמי, והייתי צריך לחשוב איך להפוך אותו לסיפור עם הגיון פנימי וקצב הולך ומתגבר עד הסיום. ושיהיה בו הכל, חוץ משיעמום...
והסוף - החלק שתמיד מסבך אותי. הפעם הבאתי להצבעה במשפחת חפר שני סופים אפשריים, ולמזלי, זה שנבחר היה גם זה שאני העדפתי. בכל מקרה שמרתי לעצמי את זכות הוטו...
ואחר כך - הדיונים האינסופיים עם אנשי כתר על שמו של הרך הנולד (אולי היינו פשוט צריכים ללכת לנומרולוג), והדיונים על איור הכריכה, ועל הצבע של הכריכה והעיכובים בהכנה לדפוס ומכונת הדפוס שהתקלקלה, והנייר הפגום...

אבל הנה עכשיו אני פה, חובק את הרך הנולד ושואל את עצמי איזה מין ספר הוא יהיה. איך הוא יסתדר בעולמנו האכזר? יאהבו אותו? יתעלמו ממנו? הוא יביא הביתה ציונים טובים ויעשה לאבא  קצת נחת?

מה שבטוח זה שאני אוהב אותו וגאה בו כמו בשלושת אחיו הגדולים ומאחל לו רק טוב. הוא מתוק אמיתי, ואני, כמובן, אובייקטיבי לגמרי.

ולדבר המפרסם: "משעמם לי!", ספרו החדש והמרתק של רוני חפר - עכשיו בחנויות!!

 

על חתולות ודרקונים

או: איך פתאום הפכתי לסופר ילדים

31.3.10

 

יש לי חתולה שחורה בשם דייגו.

חתולה? דייגו? ובכן, מבחינתי דייגו היה חתול זכר עד שיום אחד נכנס לארון ויצא משם עם ארבעה חתלתולים. מי בכלל בדק?
לדייגו יש תכונה חתולית אחת מובהקת: אני יכול לקרוא לה שעות ולפתות אותה בכל מיני פיתויים כדי שתבוא לשבת בחיקי לאיזה רגע של פינוק, אבל היא - מה פתאום? היא עסוקה בעניינים אחרים: מנקה את פרוותה, מנשנשת משהו.
אבל דוקא כשאני לא מוכן, סתם יושב ורואה טלויזיה או גולש באינטרנט, דוקא אז היא מנצלת את הרגע ומזנקת על ברכיי וכל גופה מוכן לקבל את המגע הנעים של ידי המלטפת.
למה אני מספר לכם את כל זה?

כי חתולים הם כמו רעיונות.

אני יכול לשבת שעות ולבהות בדף הלבן או במסך המחשב במטרה לזמן רעיון לסיפור שיבוא ויתנחל בתוך ראשי, אך זה עסוק בענייניו ולא טורח להפגין נוכחות. אבל דווקא כשאני לא מוכן, אז פתאום הוא מופיע, כאילו משום מקום ומודיע לי: "אני כאן, כדאי שתתחיל ללטף!"
עד לפני מספר לא רב של שנים, לא העליתי כלל בדעתי שאני עומד להפוך לסופר ילדים.
נכון, תמיד ציירתי. הייתי "הצייר של הגן", "הצייר של הכיתה", "הצייר של הגדוד", עד שהגעתי לבצלאל ונאלצתי לחלוק את ספסל הלימודים עם עוד כמה "ציירים של..."
אבל להיות סופר ומאייר של ספרי ילדים, שאשכרה אפשר לקנות בחנויות ספרים, זה משהו שלא היה באג'נדה שלי, גם אם פינטזתי עליו מפעם לפעם.
אבל אז, ממקום בלתי צפוי ובלתי מתוכנן, הופיע החתול ודרש את מנת הליטוף שלו.

מתי, למה ואיך זה קרה?

כמו כל אבא טוב, הייתי מקריא לבני תום, שהיום הוא בן 12, סיפורים לפני השינה.
לילה אחד לפני כ-8 שנים, כשתום היה בן 4, הוא גילה לפתע את היכולת לעמוד על שלו וסירב לכל הספרים שהצעתי לו:
"דירה להשכיר?"
"אוף... עוד פעם?"
"מיץ פטל?"
"אתמול סיפרת לי!"
"חתול תעלול?"
"נמאס"
"אבא עושה בושות?"
"די, אבא, אל תעצבן!"
מה עושים עכשיו? איך מרדימים את הדרדק?
הדרך הפשוטה היא פשוט להגיד לו "תישן כבר, וזהו", אבל זה לא חינוכי.
עוד דרך היא לנסות ולהמציא סיפור.
רק כדי לסבר את האוזן, אף פעם לא הייתי ממש איש של סיפורים. עד אותו ערב, כל הסיפורים שניסיתי להמציא התחילו להתברבר בשלב שבו הפיל והג'ירפה רודפים אחרי החתול ובסוף מגיעים לבית, מוצאים שם מיטה והולכים לישון, ולילה טוב חמודי.
אבל באותו ערב כנראה נחה עלי איזה רוח ובא הסיפור ופשוט התיישב לי בראש.
היה שם דרקון משועמם ואביר עשוי ללא חת וסיפור על יריבות שהופכת באופן מפתיע ודי מצחיק לידידות, ואפילו הפי אנד עם מוסר השכל בצידו. כל מה שצריך בשביל סיפור טוב. התלבש לי...

וכך נולד האוצר של צ'מבלו, ספרי הראשון, בלי שום תכנון והכנה מוקדמת.

כמובן שלא יחסתי לעניין חשיבות גדולה. כמו שאמרתי כבר, להיות סופר ילדים לא היה ממש בתכניות שלי, אבל יום אחד, כמה חודשים אחרי המקרה, חזר הסיפור והתנחל בראשי.
הפעם ישבתי וכתבתי אותו ולאחר שהוא עבר את הסינון הראשוני הקפדני של משפחת חפר, ישבתי ואיירתי את כל האיורים בספר, מבלי לדעת כלל אם הוא יראה אי פעם את אור העולם.
והוא ראה, ולא עבר זמן רב עד שזה קרה. אחרי מספר לא רב של חודשים יכולתי להסתובב בחנויות הספרים המובחרות וללטף את ספרי הבכור באהבה. אמא שלי בכלל היתה בעננים.
ומה אומרת על זה דייגו? היא, יש לה בכלל עניינים אחרים להתעסק בהם...

 

bottom of page