אותו בוקר התעורר יהב בהתרגשות.

אמא שלו לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היא הצליחה להוציא אותו מהמיטה כל כך מהר. היום כנראה יקרה משהו מיוחד.

כל השבוע דיברה איתם מירי המחנכת על ספרי ילדים. היא הראתה להם ספרים שכבר הכירו וגם כאלה שלא ודיברה על סופר אחד שיבוא לבקר בבית ספרם בהמשך אותו שבוע. הם קראו יחד סיפור שאותו סופר כתב, סיפור מצחיק על דרקון ואביר. יהב אהב את הסיפור. הוא שאל את עצמו: מעניין מי הוא אותו סופר שכתב את הסיפור הזה? איך הוא נראה? בטח הוא איש מאד גדול, עם שיער לבן וזקן ארוך. אולי יש לו כובע, אולי הוא אפילו מעשן מקטרת. 

איך בכלל נראה סופר?

אותו בוקר, בשעה השלישית, יבוא אותו איש לספריה של בית הספר, יספר להם על ספריו וגם יצייר ציורים. בשעה הראשונה והשניה הרהר יהב בסופר ובספר שקראו. המורה לחשבון אפילו העירה לו שהוא קצת חולמני היום -  ״מה קרה, יהב? עוד לא התעוררת?״

בתום ההפסקה ריכזה מירי את כל הילדים ויחד הם צעדו בתהלוכה ארוכה, יד ביד (עוד פעם הוא צריך להחזיק את היד של רביד, המעצבן הזה?) ונכנסו לספריה.

בספריה עמד איש אחד שנראה די רגיל. עמד וחייך. לא היה לו כובע ולא שיער לבן וזקן ארוך והוא לא עישן מקטרת. לעומת זאת היו לו משקפיים והוא לבש חולצת טריקו ירוקה. הוא אפילו היה קצת דומה לאבא של עמית שעובד במחשבים.

זה הסופר שעליו דיברו כל השבוע?

״בוקר טוב״, אמר האיש, "אני רוני חפר, ואני סופר ומאייר.״